פסטיבלים - הר לא זז

מחזהו של גלעד עברון מניח על במת התיאטרון שלושה קלפים מנצחים בכל סדר שתבחרו

המסיכה המושלמת

כמה מסיכות יש לו לשחקן, וכמה יש לשלי ומה חלקה של העמדת הפנים בעולמם ובעולמו של הגנב? וכמה מסיכות גם אנחנו חייבים ללבוש כדי לשרוד? זו אולי התמצית המדויקת ביותר של עלילת ״הר לא זז״ מאת גלעד עברון המתרחש כאן ועכשיו במסיכה הבימתית של יפן הפיאודלית של ימי הביניים.

עלילת המחזה מקיימת דיאלוג עם סרטים יפניים ובמיוחד עם ״קגמושה״ של אקירה קוראסאווה, גם עם ״אדם הוא אדם״ ו״מעגל הגיר הקווקזי״ של ברטולד ברכט ובהחלט גם עם התיאטרון שלו. דור דור ויוצריו, אך דומה שתמיד הם יעדיפו לגעת בפצעים הפתוחים באמצעות משלים. הנמשלים, תרתי משמע, ודאיים ונראים לעין בכל זמן. במחזה הזה החיים הם המראה לתיאטרון.

כך גם ובעוצמה המחזה של עברון המתאר תרגיל פוליטי שנועד לכסות מהציבור ומהאויבים ובמשך שלוש שנים את עובדת מותו בקרב של מנהיגם. המטרה היא לאגור כוחות למלחמת המשך. אחיו של המנהיג והסמוראים הנאמנים לו חוטפים מהרחוב גנב שפניו דומות להפליא לפני המת, מלמדים אותו את התפקיד הקשה שזכה בו ושבים עמו לארמון. העמדת הפנים שלהם, התמיכה של האישה, הכפירה של הבן הבכור, מאישה קודמת, מעצבים את הזהות הגנובה.

ברגעי השיא של העלילה, כאשר הנפשות הפועלות סביבו מתחבטות ואפילו מתייסרות בתהייתן על זהותו-נוכחותו, משחקו של הגנב משתכלל עד כי נדמה שהמסיכה המושלמת דבקה בו להיות עור פניו. גם בעיני עצמו וגם בעיני השרים הנבעתים מאובדן שליטתם בו, מפקחותו הטבעית, כמי שגדל הרחק ממנעמי שלטון ולמד, בין השאר, שהר לא זז ממקומו, ומעומק הזהות שיצר בינו לבין המת.

הר לא זז (צילום: רדי רובינשטיין)

התפקיד והשחקן

בסופן של שלוש שנות ״שלטונו״, ואחרי דיכוי מרד, ה״במאים״ שלו - הסמוראים - מזכירים לו שהוא רק שחקן, שהוחתם לגלם את אדונם ולתקופת הרצה מוגבלת, וכמו בסופה של כל הצגה, על השחקן להסיר את המסכה והאיפור והתלבושות, ולהיעלם אל עולמו הפרטי, ואולי כדרכם של סוכני חרש ויועצי סתרים הם יוליכוהו למקום אחר שאיש לא חזר ממנו.

המחזה המרתק של עברון הועלה לפני עשרים שנה בהבימה, בבימויו של חנן שניר ועם יגאל נאור בתפקיד הגנב. כעת הוא מוצג בתיאטרון בית ליסין בבימויו המסוגנן והמופתי של עירד רובינשטיין ובכיכובו של יורם טולדנו, שיוצר חוויה מרגשת בתפקיד משולש זוויות של גנב-שליט-שחקן, במשחק הנע על פסים מקבילים של ״תפקיד״ ושל ״שחקן״.

טולדנו כובש את התפקיד הכפול מרגע הכנסתו לבמה והסרת השק מעל פניו המשתאות. מאותו רגע - כמעט צ׳פליני באופיו - הוא בונה את תפקידו הבימתי באמצעות מלאכת מחשבת המצרפת דמות שלמה מהפרטים הקטנים ביותר, במחוות זעירות או גדולות, במבעים של העיניים, בשתיקות, בליצנות, ברגעים אינטימיים של רגישות וחום, וגם בסממנים מובהקים של עקשנות כנגד התנגדות.

בתמונת הסיום טולדנו והגנב-שליט שלו מגיעים אל שיאם העלילתי-הדרמטי-המשחקי והוא גובה בתפקידו זה את מלוא הקרן והריבית של הקריירה המצליחה שלו בתיאטרון הזה, שבמהלכה השחקן גנב מהמציאות דמויות רבות שגילם על הבמה, וקהל הצופים האמין לו שהוא הם, שהוא התפקיד שהוא מגלם. כך בהצגה הזאת כמו בקודמתה
וכך, אני מאמין, באלו שיבואו אחריה.

הר-לא-זז-6-רדי-רובינשטיין.jpg

הר לא זז (צילום: רדי רובינשטיין)

הישג מאתגר

השיא הזה של טולדנו הוא גם שיאו של הבימוי של עירד רובינשטיין ושל שותפיו בעיצוב ההצגה על כל אופניה ומרכיביה. פולינה אדמוב עיצבה תפאורה גאונית של שלוש מחיצות-מסך גדולות, מתחברות או נפרדות כגלים ןיוצרות חדרים או מרחבים או שדות קרב בעזרת התאורה האפקטיבית של זיו וולושין שגם יצר את הצל ההולך וגדל עם דמות הגנב.

מאור צבר עיצב להצגה הזאת תלבושות מרהיבות שהחיו את עצמת ימי הביניים היפניים. את התמונה היפנית-סמוראית שהם יצרו השלימו קרבות הבמה של אורי בוסתן כמופע צלליות מאחורי המסכים, או בחידודי חרבות לפניהם, יחד עם התנועה המסוגננת של עמית זמיר. רועי ירקוני הוסיף מוזיקה עדינה ואפקטים דרמטיים מצוינים.

ההישג המיוחד של הבימוי הוא בעיקר בסגנון המיוחד של המשחק של כל אחד משחקני ההצגה. נמרוד ברגמן כאחיו של ראש השבט, עיצב בדיוק ״יפני״ את חוכמת-עורמת המדינאי שיודע איך לשחק בנאמנות למסורת המכבדת את המת ורצונו האחרון. את הסמוראיות החיה על חרבה עיצבו מצוין טל דנינו כשר הצבא שהוא גם פוליטיקאי אופורטוניסט, ודניאל ברוסובני כמדריכו-חונכו של הגנב, שלרגע אינו שוכח מנין זה בא ולאן ילך, ונאמנותו למסורת היא ללא תנאי.

יעל וקשטיין מרשימה בעיצוב דמות האישה שיודעת לעמוד על שלה בחברה הגברית הנוקשה, וגם לתמרן בין ספק לוודאות ביחס לזהותו של ״בעלה״. שאדי מרעי היה נלהב כבן הבכור, המורד, שאינו מאמין ונוגע ללב בכניעתו. עמית מורשת היה חביב בתמימות של הבן הצעיר שנכבש בקסמיו של ״אביו״ ולומד את לקחו. את הלהקה השלימו מעיין רחמים, מאיר טולדנו כשומרי ראשו של הגנב-המנהיג, ואמיר שחם בתפקידי עזר.

הר-לא-זז-5-רדי-רובינשטיין.jpg

הר לא זז (צילום: רדי רובינשטיין)

הר-לא-זז-7-רדי-רובינשטיין.jpg

הר לא זז (צילום: רדי רובינשטיין)

בסיכומה, ההצגה ״הר לא זז״ היא לא רק הישג אישי של הבמאי, המעצבים והשחקנים, אלא גם הישג מאתגר של תיאטרון בית ליסין, ואני מקווה שירבו כמוהו.