היצירה רבת המשתתפים של אוהד נהרין אמנם מנצלת באופן משוכלל את יכולות הרקדנים אך לא מיטיבה לנצל את החלל. גם הפעלת הקהל מיותרת.
במה צרה מלהכיל
ארבעה חודשים חלפו מאז שיצירתו החדשה של אוהד נהרין הועלתה בבכורה עולמית בתמנע. משתתפים בה 20 רקדני להקת בת שבע ו-19 רקדני אנסמבל בת שבע, ארבע מצלמות טלוויזיה במעגל סגור, ארבעה מסכי וידיאו גדולים, תאורה דרמטית, מוזיקה מקורית ומוזיקה שאולה ותלבושות מגוונות.
כיוון שלא הייתי שם אינני יכול להשוות בין היצירה כפי שנראתה שם או להתייחס לאפקט של אותו מקום לבין דמות היצירה באולם הגדול של היכל אמנויות הבמה בהרצליה. אבל ברור לי שאי אפשר להשוות, כשם שברור לי כי בארבעת החודשים האלה היצירה התבגרה בגופם של הרקדנים והם שולטים טוב יותר בתנועה ובמבנים הבימתיים שלה.
ובאולם הגדול, על הבמה הגדולה מאוד שהמיפתח שלה קצת צר מלהכיל את כל הרקדנים, נראה היה לי שהמרחב הפתוח המצדיק תנועה רחבה וסוחפת היה חסר, לעומת זאת - קטעי המחול האינטימיים, היפים כשלעצמם, החווירו בחלל גדול זה.
מבנה דמוי בתי שיר ופזמון
המחול כולו נמשך כמעט שבעים דקות, ויש לו מבנה דמוי בתי שיר ופזמון המפריד ביניהם. זה מאפשר לנהרין לבנות את היצירה החדשה על חמש שכבות של תנועה: השכבה ההמונית, שבה הכמות מכתיבה קווים גדולים, מקהלתיים בקול אחד; תנועה קבוצתית, שמאפשרת זרימה נוחה יותר אל הבמה וממנה, בקבוצות בגדלים שונים; תנועה אנסמבלית, מצומצמת בהיקפה; תנועה בזוגות או בשלישיות, ותנועה סולנית, שלעתים היא הבזק מהיר מאוד.
בכל השכבות האלה עוברים ושבים רעיונות המבקשים ליצור רציפות רעיונית למחול השלם, וברוב המקרים בניצול משוכלל של יכולות הרקדנים ובגיבושם ליחידה שלמה, כמעט כמו של המקהלה בבלט הקלאסי
השימוש במצלמות הטלוויזיה יוצר אפקט של התקרבות בין הקהל לרקדנים הניצבים מולן כשהן משדרות את פניהם או את כפות רגליהם. ברגע מסוים גם מעבירים הרקדנים את ארבע המצלמות למרכז הבמה והן יוצרות יחד עם התאורה מעגל סגור שבתוכו ניצבת-רוקדת רקדנית אחת – שרון אייל הנפלאה. אלא שזה קטע קצר מדי. כך גם הקטעים הקצרים מדי של רקדנים בולטים כמו סטפן פרי, יושיפומי וקריסטין אינאו, יניב אברהם, יערה מוזס ומאמי שימואקי.
במהלך המחול, מתרחשת פעמיים הפעלת קהל, המתבססת על שיטת "גאגא/נהרין", שלמיטב ידיעתי איננה שפת מחול אלא שיטה פילוסו-פיזית שנהרין פיתח בשנים האחרונות. אינני בטוח שזה תפקיד הלהקה לקדם את השיטה הזאת, וגם אינני בטוח שזה שייך למחול החדש או מקדם אותו (ואינני מתייחס לשיטה הזאת כשהיא לעצמה). מה שברור הוא שעבור רבים ההפעלה הזאת הופכת להיות "החוויה האמנותית והאישית בעיצומה".
אבי יונה בואנו עיצב תאורה דרמטית – לעתים בהגזמה רבה שצובעת את הבמה בגווני הנחושת, רקפת לוי יצרה סטים שונים של תלבושות, החל בבגדי גוף קצרים בגוונים נחושתיים, וכלה בבגדי גוף מלאים מצוירים בצורות גרפיות שונות כמעט דאדאיסטיות. אוהד פישוף יצר פס קול מרתק, בשיתוף עם סטפן פרי.
לפרטים נוספים
26/01/2006
:תאריך יצירה
|