40 שנה שחלפו העמיקו את מיתוס ההצגה המקורית של ״ליל העשרים״ מאת יהושע סובול בבימויה של נולה צ׳לטון ועם שחקניו הצעירים של תיאטרון חיפה. בדרך אל הארכיון הם צולמו בגרסה היסטורית לא פחות של הטלוויזיה הישראלית. ב-1990, סייעה למיתוס במאית אחרת, אופירה הניג, עם שחקנים צעירים אחרים בהבימה - אולי כ״הכרה לאומית״ בחשיבות המחזה. 

מאז בכמה הפקות בבתי ספר למשחק ומתנ״סים - עד שנחת עכשיו בתיאטרון חיפה, ושוב תחת שרביטה של במאית, נועה רבן, ושוב עם צעירים, המזוהים כמעט כגיבורי המחזה, כקבוצת ״החיפאית״. יחד עם סרטון הפרומו להפקה החדשה, אפשר לעקוב ביוטיוב אחר גורל המחזה בהצגות, אולי גם למצוא הבדלים - ויש כאלה - ואפילו לבחור מי מהשחקנים והשחקניות קולעים בול למיתוס הציוני המעורער שסובול העלה מנבכי ארכיונים ויצר ממנו מיתוס תיאטרוני איתן.

מדובר בארוע שהתרחש בביתניה - בין יבנאל לכינרת - בליל ה-20 באוקטובר 1920, הלילה האחרון לפני שקבוצת החלוצים מתנועת השומר הצעיר בני העלייה השלישית, שחיפשו דרך להגשים רעיונות נשגבים כמו חיבור האדם לטבע, עברה משם להתיישב בחלקה שנרכשה מיושביה הערבים בכסף מלא.   

המחזה נע בין נאומים ״ציוניים״ - או אפילו מערערים על הרעיונות והאידאולוגיות - לבין התפרקות בין-אישית על רקע אחד מנפלאות האידאולוגיה - אהבה חופשית, אחת או אחד בשביל כולנו באוהל, בשדה או ברפת. 



ליל העשרים (צילום: אילן בשור)


הבגרות והפצעים

הם היו בני 18-20 אותם חלוצים נלהבים, או כבר מאוכזבים, ובוודאי מפוחדים או מבוהלים מגודל המשימה. כמוהם, אבי ז״ל היה ״מנהיג התנועה״ כבר בנעוריו ובן 18 כשעלה לעבוד בפרדסים ובחולות. אני מכיר ממנו ומאמי ז״ל, את התקווה, את הרעיון, את האכזבה. 

זו הבגרות והפצעים שסובול תיאר, הרצינות המדהימה בלהט הוויכוחים. כיבוש יצר, קנאה, קולקטיביות - כלים אכזריים לחזון מופלא. אבל בהצגה החדשה של תיאטרון חיפה, המינון וההדגשה של הבמאית נועה רבן ושל הקבוצה ״החיפאית״ הם נכנעים לפיתוי של הדגש על הצעיר, על הילדותי והנאיבי בעיצוב הדמויות, על המיניות, ואפילו במחוות של זמננו.

עד כדי כך שבצאתנו מההצגה שאלתי את עצמי, והיו מי שניגשו ושאלו אותי, ואף מי שכבר ניהלו ויכוחים על השאלה, האם רבן קיצצה טקסטים ובכך הפרה את האיזון בין האנושי ללאומי, מתוך כוונה להראות לנו, כפי שאמרה כאן בראיון לטל גורדון, ואף בדברים שכתבה לתכניה כי ההצגה שלה היא "עלינו. על חברה במשבר. על משבר הזהות שלנו כחברה. על משבר התרבות בתוכנו. על אי האפשרות של הפרט להאמין בדבר אחד בלי לחוש בספקות". ועוד ועוד.

לכתבתה של טל גורדון

דברים שאולי יכולים להתקבל כהסבר לכך שנוספה בעיבוד של רבן התאבדות של אחד מגיבורי המחזה, הכורע תחת מצוקותיו האישיות, היחס של חבריו, והחשדות הנרמזות למיניותו האחרת. אכן, היו מקרים של התאבדות של חלוצים שנקלעו למצוקת ארץ הגזירה ואובדן הערך האידאולוגי שלה, או המשבר הפרטי-האישי, אבל סובול נמנע מהצגתם במחזה. המצבים האישיים הקשים שהוא מביא נועדו להאיר גם את משא-החזון וגם שפל המועקה האישית. זה ולא הכניעה והשבירה הם הכוח והעוצמה האנושיים שהוא ביקש לתאר.