מוסקבה לא מחכה להן

בינואר 1901 עלה המסך במוסקבה על המחזה ״שלוש אחיות״, השלישי ברביעיית המחזות הגדולים של אנטון צ׳כוב, החשוב והמעניין במחזאות הרוסית, שהשפעתו על הדרמה העולמית הרחיקה לכת עד חנוך לוין בשכונת נווה שאנן וההכרה בחשיבותו נעצרה בפתחה של ח״כ ותת-אלוף (מיל) מירי רגב, שרת התרבות של מדינת ישראל. 

במרכז העלילה של המחזה שלוש אחיות שעקרו ממוסקבה עם אביהן - שנפטר בינתיים - אל עיירה קרתנית בפרובינציה הרחוקה וכל רצונן הוא למכור את הבית ולחזור ״הביתה״, ולהתחיל שם חיים חדשים ומלהיבים. 

האחות הבכורה אולגה מורה בבית ספר תיכון לבנות, האחות האמצעית מאשה נשואה מאז שהייתה בת 18 למורה ללטינית קוליגין והצעירה, אירינה, שחגיגת יום הולדתה ה-20 פותחת את המחזה, סיימה את לימודי ההוראה. שלושתן חולמות ״מוסקבה״, בהקיץ בדרך כלל.

עמן גר גם אחיהן אנדריי, שאמור לקבל משרת פרופסור, במוסקבה כמובן, אך נשבר תחת אהבתו לנטשה, צעירה מקומית שהיא מושא ללעג האחיות והסביבה כ״פשוטה במעמדה וגסה בהתנהגותה״. אחרי שהיא נישאת לאנדריי היא גם מצליחה להראות להן מי בסופו של דבר השליט בבית. רק את שני ילדיה שייוולדו בהמשך היא אוהבת, ויש לה מאהב, ראש המועצה, המרעיף עליה בגלוי את חסדיו. 

אל הבית הפרובינציאלי מגיעים חיילים מיחידה שהועברה לאיזור, ושני הבכירים בהם נקשרים קשר רגשי אל שתי האחיות. ורשינין, הנשוי לאשה היסטרית, כובש את לבה של מאשה בנאום על עתיד האנושות, מתאהב בה ונאלץ לעזוב ולהותיר אותה בנישואיה לבעל שרואה הכל וממשיך לאהוב. הקצין האחר הוא טוזנבך, פלספן המאוהב באירינה, שאינה אוהבת אותו אך מסכימה להיות אשתו. 

התמונה האחרונה במחזה הייתה אמורה להיות חגיגת החתונה שלהם, אבל חורף קיץ וסתיו יחלפו, שריפה גדולה תפרוץ בבית שבו גרות אשת ורשינין ובנותיו, ורשינין והחיילים נקראו לעבור אל פרובינציה אחרת, מאשה נשברת, אולגה מתמנה למנהל בית הספר, ואירינה תהיה היחידה שתעזוב, אם כי לבדה. אנדריי השקוע בחובות בגלל ההימורים הכפייתיים שלו, מישכן את הבית בלי לקבל את הסכמת האחיות, ונתן את הכסף לנטשה אשתו, המנצחת הגדולה של הדרמה הטרגי-קומית שצ׳כוב מתאר בדקויות חדות.




שלוש אחיות (צילום: גדי דגון)




אלטרנטיבה בימתית מרתקת

התיאור הנרחב של העלילה נסמך אל המחזה במקורו, אך נשמטו ממנו דמויות ועניינים בהתאמה לעיבוד המרתק של הבמאית הצעירה עמית לוי, שהצליחה למצות בשבעים חמש דקות את ארבע המערכות הארוכות של המחזה - כמובן במחיר ויתורים כואבים לשומרי אמוניו של המקור. העיבוד עובד מצוין בהעברת סיפורן של הדמויות שהאושר מהם והלאה, מהבהב בלעג כמו הכתובת ״מוסקבה״ שמעל הבמה באולם ברטונוב.

אבל בעיקרו העיבוד אינו רק קיצוץ מסיבי של טקסטים וויתור על דמויות, אלא מציאת אלטרנטיבה בימתית שתבטא את הפער והנתק, את האחיות החולמות ואת שברן, את האלמוניות הטבעית המצפה להן ולסובבים  אותן ברבות הימים, כחלוף העתים. האלטרנטיבה שלוי בחרה בה היא משחק על פי עולם התיאטרון הפיזי.

זה נועז ומרתק ובתבונת-במה יפה הבמאית יצרה חלוקה מרתקת של הדמויות לשני מחנות. המחנה הפיזי הוא דווקא זה של החולמים - שלוש האחיות ואחיהן. ארבעה שהגוף הוא הטקסט שלהן, בדיאלוגים ביניהן, במונולוגים, ובמידה מסוימת גם בביטוי הפיזי של יחסי מאשה עם ורשינין ואירינה עם טוזנבך.



שלוש אחיות (צילום: גדי דגון)




משחק מחול פיזי

זה משחק-מחול שמצליח להעביר את מרקם האשליות והאכזבות של האחיות והאח אל מול הריאליה של החלומות, האכזבות של הסובבים אותם ומערכות היחסים הנרקמים, נפרמים או נקבעים כגלות נפשית. וכך, נטשה, במשחקו המרתק של נמרוד דגן, תהיה זקופה תמיד ועטורת עדיים, המצטברים בהנאה על זרועותיה וצווארה. 

בעיצוב הפיזי ובבחירה בדגן לתפקיד הזה, נטשה הופכת להיות ציר מרכזי בעלילה,  כגשר בין שני העולמות של צ׳כוב שלוי בחרה לעצב כניגודיים. הפער מודגש באמצעות דמותו של אנדריי כפי שאסף פרי מגלם אותו בהצלחה מיוחדת בתנועה, במונולוגים ובהתבוננות מהצד, וכאנטי-תזה פיזית ונפשית לנטשה.

הדר ברבש היא אולגה, פניה המעודנות וההילה של המדונה מסגירות את הבדידות שהייתה ותהיה מנת חלקה,  ודנה קיילה היא אירינה שאור האופטימיות בוקע מפניה, גם בסיום וגם במהלך חיזוריו הנמרצים של טוזנבך, שאלון נכטיגל מפלסף אותון מצוין ובנלהבות. את תפקידה הקודר-מתבדל של משה מעצבת מצוין צליל-חן זקס, בהתמסרות-התמכרות לוורשינין הגברי של עמרי רווה, שגם מיטיב להישבר, ובכניעה שקטה לגורל חייה עם בעלה קוליגין, בעיצוב רגיש ואנושי של תום חודורוב.

הטקסט שנותר מהמקור מוגש היטב בתרגום של שמעון בוזגלו, וביחד עם המוזיקה של נעמה רדלר מזכירים את אמא רוסיה. את הבמה עיצבה להפליא תות הרבט כלוח שחמט שקבועים בו כסאות גדועים, ורק שלושה כסאות ישרים שהבמאית משתמשת בהם כמסמלים את האחיות, ובהמשך את נצחונותיה של נטשה על כל כל אחת מהן. מאיר אלון עיצב כתמיד תאורה המבינה לנפש הבימוי וההצגה.