נהלים ווידויים

את המחזה ״רילוקיישן״ כתב מייק ברטלט, אחד היוצרים המרכזיים בתיאטרון-רדיו-טלוויזיה של אנגליה בחמש עשרה השנים מאז שהחל את דרכו ב-2002 בפסטיבל הפרינג׳ באדינבורו ועבר מהצלחה להצלחה שאחד משיאיה הגדולים היה המחזה האפי-עתידי ״רעידות אדמה בלונדון״  מ-1910 שלצערי לא מצא דרכו לתיאטרון הרפרטוארי הישראלי. לעומת זאת המחזה שקדם לו, Cock מ-2009, זכה ועלה בארץ ובהצלחה לפני שלוש שנים ב תיאטרון תהל.

״רילוקיישן״ החל את דרכו ב-2007 כתסכית ששמו Love Contract u וכעבור שנה עלה בעיבוד בימתי ברויאל קורט של לונדון תחת השם Contractions, שפירושו צמצומים (או התכווצויות). העלילה מתנהלת כסדרת מפגשים בין עובדת ובין מנהלת המחלקה למשאבי אנוש בגוף אנונימי שעוסק במכירות. 

ברטלט מתאר מצב שבו עובדים נאלצים למלא הצהרות על קיום נהלים ולדווח על סטיות, עם דגש על קשרים אינטימיים בין עובדים ועובדות, מנהלי מחלקות וכו׳. וכבר מלכתחילה נוצר הרושם שאין צורך בהצהרות כי ״האחות הגדולה״ יודעת הכל, והיא מומחית בהולכת העובדת הצעירה לווידויים על יחסיה עם מנהל המחלקה שלה.



רילוקיישן (צילום: דניאל קמינסקי)


מהאבסורדי אל הטרגי

בכל מפגש היא פורשת רשת ולוכדת את העובדת, באי התאמת פרטים לאלה שכבר סחטה מהגבר, שהיא מגלה אותו (וזאת הסיבה לשם ״רילוקיישן״ שניתן למחזה בהצגה הזאת, שפירושו הצבה בסניף אחר או בתפקיד אחר), ואגב כך הופכת את שניהם לאבק-אדם. השאלה שהמחזה מציב היא מהו הגבול, עד היכן ובאילו אמצעים יכול או רשאי המעסיק לחדור אל הפרטי והאישי של העובד? ומה הוא המחיר של הפחד מפני אבטלה או פיטורין?

הבימוי המצוין של מור פרנק היטיב לבנות את המעבר מהמצחיק אל קור מצמית, מהמציאותי האבסורדי אל הטרגי. היא מעצבת כל פגישה בין השתיים כתהליך שיש בו מרכיבים ענייניים לכאורה, עם סדקים של אלימות וארוטיות.

קרן מור, קרה כמנהלת מחושבת, שלא הייתי רוצה לשבת מולה, ומפגישה לפגישה היא מעצימה במשחקה את המטען הנפיץ והמאיים של הדמות, ואפילו כשהיא עצמה נדמית כעל סף שבירה. יובל שרף נוגעת ללב במשחקה העדין והנשבר כאמה, העובדת שתעשה הכל כדי לא לאבד את מקום העבודה.

מור, שרף ופרנק הן גם אלו שיזמו את הפקת המחזה המרתק וגייסו את מועדון זאפה, שבו מועלית ההצגה. יוסף אל דרור תרגם לעברית חדה ומדויקת את ההומור המצמרר של ברטלט בדיאלוגים הראשונים ובהמשך כאשר הקומדיה לכאורה הופכת לסיוט מפלצתי, עם קצת מוזיקה של שלומי שבן.

המגע הישיר בין הבמה הקטנטנה לקהל היושב ליד שולחנות יוצר מרקם ייחודי, חגיגי, כמו של קמפיין פרסום של מוצר חדש שאת מחירו רק ניתן לשער.