פסטיבלים - תל אביב דאנס - נוסח סין וגרסת קפריסין

ההזדמנות להתוודע אל מחול קרוב ורחוק התבררה כניפוץ האשליה של יצירה אתנית

האוניברסליות המשוטטת

אחת השאלות שתמיד מעיקות על יצירות תרבות היא ביחס לאותנטיות או הייצוג האתנו-לאומי שלהן. כאן ובקרב עמים ולאומים אחרים נדמה שיש דבר כזה, ופה ושם אכן זה כך - בעיקר בסיוע פסקול מוזיקלי, או בימינו המתקדמים בפס-וידאו דוקומנטרי.

בצירוף מקרים עם הופעותיהן של להקות מחול מסין ומקפריסין במסגרת ״תל אביב דאנס 2016״ של מרכז המחול סוזן דלל, גיליתי שיש באונסק״ו רשימה של ״נכסי תרבות של האנושות״ (וגם רשימה של נכסים כאלה לשימור) ובהם מופיעים מחולות אתניים, שאותם הכניסו לרשימה מדינות החתומות על האמנה הנוגעת לדבר. כמו הטנגו של ארגנטינה והפלמנקו של ספרד. יפן, דרך אגב, לא רשמה את הבוטו.

גם את ההורה שלנו לא נמצא שם, גם לא את הדבקה או סוגות אתנו-אמנותיות שפותחו כאן במהלך מאה שנות הציונות המגשימה עצמה. זאת למרות שלהקות המחול והיוצרים ״שלנו״ הפכו לשגרירים התרבות הישראלית המבוקשים באומות העולם. כמו ההעדר הישראלי מהרשימה כך גם בכל הנוגע לאורחות שהגיעו השנה (למעט ספרד, כמובן), כמו איטליה וקפריסין. סין לעומת זאת דווקא רשמה את ה- Pungmul שהוא ריקוד איכרים עממי… שמוצאו קוריאני.

וכל כך למה אני מספר על הרשימה הזאת? כי כאשר מביאים מופעי מחול שמעליהן מתנוסס בגאווה שם המדינה הציפייה שלי, לפחות, היא לקבל משהו שאיננו בנמצא במקומות אחרים, או לפחות באיכות ייחודית. אבל צמד היוצרים מקפריסין ושלושת היוצרים מסין הראו יכולות וכישרון שהאוניברסליות המשוטטת מאפיינת אותם, טוב יותר או פחות. חבל, אבל אני מניח שהאוניברסליות הזאת היא גם זו שמלהיבה את הקהלים מעבר לים שצופים במופעים הישראלים.

להקת המחול המודרני LTDX (תמונת יחסי ציבור באדיבות מרכז סוזן דלל)

בייג׳ינג דאנס/LDTX

הלהקה ששמה LDTX (ראשי תיבות של ״רעם מרעיש את היקום״) הוקמה לפני 11 שנים על ידי ווילי צאו, אחד מדמויות המפתח בהתפתחות המחול בן זמננו בסין, המכהן כמנהלה האמנותי יחד עם הכוריאוגרף לי האן ז׳ונג. המופע שלה כולל שלוש יצירות נפרדות שאיכשהו מצליחות להתחבר לערב ארוך ויפה מבחינה אסתטית, מערבי לחלוטין גם במוזיקה - אפילו אם כתבו אותה סינים - וגם ברעיונות ובמבנים הכוריאוגרפיים.

את העבודה הראשונה ״רעש אדמה״ יצרה ואנג וואיי, שהייתה סגנית מנהל טקס הפתיחה של המשחקים הפרא-אולימפיים ומנהלת המחול של המופע החגיגי של הטלוויזיה הסינית לראש שנת השפן (2011), שזיכו אותה בפרסים. למרבה הצער ״רעש אדמה״ נאחז ברעיונות יפים ומנסה לבטא הקבלה בין רעש אדמה לרעש נפשי, ואפילו מנקודת מבט הרואה ברעידות אדמה ״קומדיה של אידיאליזם וביקור נאמן של אנושיות.״

אני מודה שאינני מבין את המשפט הזה, ואיך הוא מתקשר למחול של וואיי, אך התרשמתי מהלהקה שהפגינה מיומנות מחולית בשפת תנועה שכוללת אספקטים של בלט מודרני, יכולות קבוצתיות, ושלושה-ארבעה סולנים מרשימים. המבנה כאן - ובהמשך התגלה כמאפיין של שתי היצירות האחרות - הוא בסיס שמתוכו וממנו נוצרים זרמים אנסמבליים יפים מצומצמים, ובעיקר שלישיות וזוגות.

היצירה השנייה, ״מעגל״ מאת זי וואיי, יליד העיר ארדוס במונגוליה התיכונה, ומקבוצת היסוד של הלהקה. סגנונו ייחודי ומושפע מהיכרותו הקרובה עם תמונת המחול בעשרים מדינות באירופה, באמריקות ובאסיה, שהופיע בהן. זו הייתה היצירה הארוכה ביותר שנעה על פסים המחברים אותה לג׳אז בניסיון לשבור מוסכמות, מנהגים וחוקיהם. גם כאן יש מעמדים מבניים אוניסוניים מרשימים, וסולנית מרשימה שיוצרת בגופה ובאופייה את המיקוד של המעגל והתנועה שלו.

את הערב סיימה היצירה ״פולחן ראשון״ של צמד היוצרים לי האן ז׳ונג, מנהל הלהקה, ומא בו. זו יצירה שנהנית לכאורה מפס קול מוזיקה של המלחין טאן דון (זכה באוסקר על המוזיקה שכתב לסרט ״נמר, דרקון״ של אנג לי). זה נשמע ״סיני״ אבל נראה לגמרי תואם מחולות פולחניים של המערב - ובמיוחד אלה של מוריס בז׳אר - ויוצר את ההנגדה הקלאסית בין החברה לקרבן בגילומה של הרקדנית הנפלאה שהרשימה גם ביצירה הראשונה, וכביטוי מושכל של עימותים כמו זה של הגוף והנפש, אשליה ומציאות ועוד, בייצוג מעניין של גלימה התלויה במרכז, שברגע מסוים נכנסת לפעולה עד שהיא מתלבשת על הקרבן כגזר שינה או ככתונת כפייה.

להקת LDTX (תמונת יחסי ציבור באדיבות מרכז סוזן דלל)

תיאטרון המחול it-X - קפריסין

צמד הרקדנים-כוריאוגרפים פוטיס ניקולאו והמילטון מונטרו, שניהם היו חברים בצוות הכוריאוגרפי של טקסי הפתיחה והסיום של המשחקים האולימפיים באתונה 2004. הם הביאו שתי יצירות שונות באופיין, כמו אלה של סין בעלות אופי אוניברסלי.

הראשונה בהן ״השמלה של מריקה״ - סולו של המילטון בביצוע ניקולאו - נשענת-נרמזת אל דמות של אנדרוגינוס שחי בלימסול, וכל כולה ריקוד שתנועתו מדגישה את הביקורת על המוסכמות החברתיות כנגד האחר שאותו מייצגת השמלה שניקולאו לובש.

היצירה השנייה ששמה הארוך הוא ״הלבבות הענוגים האלו הם כמו ציפורים ירויות נופלות״ דואט שיצר ניקולאו והוא רוקד יחד עם המילטון, בצירוף להקה של זאבים מאיימים שאותם רוקדים חמישה רקדנים ישראלים. היא מוגדרת כ״עבודה על נועם הליכות גברי, הצורך באהבה וחיים בנפרד, החיפוש אחרי זהות הקיום והשייכות״. הזאבים, כמובן, הם הביטוי לאופל האנושי האלימות האורב וסוגרים על בני הזוג.

גם המילטון וגם ניולאו הם בעשור החמישי לחייהם ויכולותיהם וגמישותם שמורות היטב ומלמדות שצבר הניסיון והשנים, יחד עם ההיכרות עם התפתחות לשונות כוריאוגרפיים, יכולות להניב מופע שיש בו עניין ואסתטיקה בימתית.

השמלה-של-מריקה-יחצ.jpg

פוטיס ניקולאו,השמלה של מריקה (תמונת יחסי ציבור באדיבות מרכז סוזן דלל)

פוטיס ניקולאו והמילטון מונטרו, ״הלבבות הענוגים האלו הם כמו ציפורים ירויות נופלות״ (תמונת יחסי ציבור באדיבות מרכז סוזן דלל)