|
|
|
 'לבד בברלין' היא הצגה השבה ומחזירה את התיאטרון הלאומי שלנו אל ייעודו כמראת קריסטל מלוטשת מול פני המציאות גם כאשר נובע ממנה הומור הוא שחור ואפל, ומזכיר את לקחו כי שתיקה ואדישות הן המשת״פ האידיאלי לכל עוולה. זה לא קל לשאת, וזו הצגה לא קלה שראוי וכדאי לראות לשנן את המסר שלה."
|
|
|
|
|
התיאטרון הלאומי חוזר לייעוד האמנותי שלו בהצגה מרתקת על פי הרומן של הנס פאלאדה
כתב אישום
מי שיחפש סממנים של אקטואליה בהצגה ״לבד בברלין״, או ינסה להקיש על הנעשה כאן מהמסופר בה וברומן מאת הנס פאלאדה, שעל פיו כתבה שחר פנקס את המחזה המועלה עתה בבימויו של אילן רונן בהבימה, יסתכן בכתב אישום על חתרנות ופוטש וביזוי של חופש הביטוי ושל חופש המימון גם יחד. השוואה למה שהיה בגרמניה הנאצית מותרת רק למי שמזהה פה כוונה ל״טיהור אתני״.
אז זהו, שכתב האישום קיים בכל מקרה, כי המחזה, כמו הרומן, מצביעים על חברה ועל עם, יחידים או רבים, כעל שותפה לעוולות שיוצר שלטון ומפיצים זרועותיו, מכל סוג שהוא. והאדם הקטן שרואה ושומע הוא גם משתף הפעולה, אפילו אם רק בשתיקה והתעלמות וכמובן כשהוא מנצל את המצב לטובתו, מתוך מצוקה או מרצון להבטיח את קיומו ולשרוד, או כשמו המקורי של הרומן - כל אחד מת בשביל עצמו.
הסיפור שפאלאדה כתב תוך 24 ימים לפני מותו ב-1947, נסמך על תיק גסטפו שמתאר פרשה של מרד אזרחי קטן, חסר סיכוי, של אוטו ואליזה המפל, בני מעמד הפועלים, שבנם גויס לצבא הרייך השלישי ונהרג בחזית. המרי שלהם היה הנחת הפצה ברחבי ברלין של מאות גלויות כתובות בכתב יד שקראו לסרבנות ולחבלה במקומות העבודה, עד שנתפסו והוצאו להורג במרץ 1943.
לבד בברלין (צילום: ז'ראר אלון)
קרב אבוד נגד הפיהרר
הרומן של פאלאדה מאיר את האווירה של אותם ימים בברלין שאדי המלחמה עדיין לא הגיעו אליה, אך החיים בה כבר התנהלו תחת אימי הגסטאפו. את המצב הזה, את ביטויו בקרב האנשים שניסו לנהל את שגרת חייהם הרחק מהפוליטיקה, וגם בקרב מי שבחרו או נבחרו להיות נציגיו של הפיהרר עלי אדמות, ניתן לתאר כסרט-אימה.
כמו ברומן, גם במחזה המצוין של שחר פנקס המבוסס על התרגום של יוסיפיה סימון שיצא לאור ב-2010 בהוצאת פן וידיעות אחרונות, הדגש על הפרטים האנושיים הופך את מסכת הרוע והפחד לחוויה בבימויו של אילן רונן. ההזדהות המיידית היא עם בני הזוג קוונגל, כפי שפאלאדה כינה אותם - ששכלו את בנם, ויצאו לקרב האבוד כנגד הפיהרר השולח בנים ואבות ואחים ובנות ואמהות אל מותם.
בדרך אנו פוגשים את שכניהם בבניין שבו קולות עוברים דרך הקירות, והוא כמין מיקרוקוסמוס של אנושיות נצורה. יש שם ילד שרואה ושומע איך אמו ״מתפרנסת״ ואיך אביו וחברו גונבים ומרמים. ויש דוורת שמבינה היטב מה קורה ונמלטת מבעלה ומברלין, וכמוה הארוסה של הבן שנהרג, ובעצמה סיכנה בלי כוונה תא מחתרת שהיא חברה בו.
יש גם שכן נאצי נלהב שעניינו רק ברכוש של השכנה היהודית שיוצאת לאט מדעתה בהמתנה לבעלה שכבר נלקח למחנות, ויש שופט שמנסה להסתיר אותה, ואחר כך גם לסייע לבני הזוג שנתפסו ונדונו למוות. והוא זה שנותר ״לבד״ בברלין. כי גם אנשי הגסטאפו, רודפים ונרדפים ופוחדים לא פחות משהם נלהבים לבצע את הפקודות, ישמידו את עצמום, יהרגו בהפגזות, או יתאבדו כאדוניהם בבונקר הגדול.
לבד בברלין (צילום: ז'ראר אלון)
מבנה רב שכבות
ההישג ההיקפי של ההצגה מתחיל בהחלטה של הבמאי אילן רונן להוליך אותה בנתיב הכפול של תיאטרון סיפור ותיאטרון אפי, כאשר הדמויות עוברות ממשחק ישיר לתיאור-מתבונן על מהלכיהן ולהפך. המעברים או ליתר דיוק הכניסות והיציאות ממצב חיצוני למצב פנימי מניב מהלכים דרמטיים בתוך מבנה רב שכבות. אלה נבנות במערכה הראשונה זו על גב זו, ופרט לפרט, והן מתפרקות ומתפוררות במערכה השנייה, שלב אחרי שלב.
ניב מנור יצר את ברלין הבימתית משני קירות בגוון חום-אפור, קלעים ותריסי הזזה שחורים, ועם כסאות ואבזרים ״בנה״ את הבית המשותף, שהופך למשרד, חדרי מדרגות, בית משפט, או כפר, או מזח, או כלא, ואף הוסיף קטעי וידאו היסטוריים שהוקרנו על מסך ענק. התאורה הנפלאה של זיו וולושין הדגישה את ההישג העיצובי של מנור, שאליו הצטרפו גם עיצוב התלבושות על ידי אולה שבצ׳וב, הפאות והאיפור של אסנת שגיא.
ובעיקר ההישגים האלה של המחזה, הבימוי והעיצוב, נישאו על ידי להקה נפלאה של שחקנים ושחקניות, בסיוע הדרכת שפה ודיבור על ידי אסי אשד, ועם מגע רך מצוין של תנועה שמירי לזר עיצבה, כמו גם את פסקול המוזיקה.
לבד בברלין (צילום: ז'ראר אלון)
נגד שתיקה ואדישות
כבני הזוג קוונגל, אסנת פישמן, עם עוצמת הכאב והנחישות של ההתגברות המעשית, ונורמן עיסא, במאמצים לשכך את הכאב שלה ובהחלטיות של היציאה למרי-הגלויות, היו בנפרד וביחד הציר הנפלא שעליו נעו גלגלי העלילה ומעגלי ההצגה.
במעגל הנשים נעו לאה גלפנשטיין המרגשת כארוסת הבן המחפשת נחמה ומאבדת גם אותה; רינת מטטוב, חדה כאיזמל, כדוורית המביאה את הבשורות ונמלטת מברלין; דוית גביש בשני תפקידיה כשכנה המתפרנסת בזנות וכבעלת חנות חיות מחמד מעשית; ובמיוחד שולמית אדר, שטוב היה לשוב ולראותה על הבמה ובמשחקה המצמית כשכנה היהודייה.
השכנים הגברים ו״בני מינם״ היו מיכאל כורש המצוין כשופט השכן הפותח דלתו ליהודייה ונשאר אחרון בעירו המופגזת; פיני קידרון, נמרץ וישיר כאמיל, הנבל המושלם שנולד למצבים כמו אלה של הימים ההם בברלין. נעם פרנק היה מרענן בתפקיד הבן שמנסה לשמור על צלם אנושי בגרסתו שלו, וכאנטי תזה לשכלול הנכלולי של עמי סמולרצ׳יק כבעלה של הדוורית שגם יודע להתחבר אל אמיל ולסדר גם אותו. אלכס קרול היה משעשע דווקא כשכן הנאצי וכשחקן שלשונו השתחררה מדי ביחס לממונה על התרבות והוצא למנוחה קלה מהתיאטרון. אורי אברהמי ורותם קינן היו ענייניים וטובים בשלל תפקידיהם האפיזודיים.
ואחרונים ברשימת השחקנים הם שלישיית שחורי הגסטאפו - תומר שרון המצמרר כחוקר הפלילי קר כדג גם מחוץ למים וחותך כסכין את נחקריו ואת עצמו; בן יוסיפוביץ׳ בעיצוב מדויק של מתלמד נאיבי לכאורה וחתרן כשצריך; אורי הוכמן בעיצוב נהדר של הבהמיות והבורות של מפקד היחידה, שכמו הכל עובד בכל משרד או מפעל חושש מאוד לעורו.
״לבד בברלין״ היא הצגה השבה ומחזירה את התיאטרון הלאומי שלנו אל ייעודו כמראת קריסטל מלוטשת מול פני המציאות גם כאשר נובע ממנה הומור הוא שחור ואפל, ומזכיר את לקחו כי שתיקה ואדישות הן המשת״פ האידיאלי לכל עוולה. זה לא קל לשאת, וזו הצגה לא קלה שראוי וכדאי לראות לשנן את המסר שלה.
לבד בברלין (צילום: ז'ראר אלון)
12/09/2016
:תאריך יצירה
|