פסטיבלים - "המפיקים" – תודה, עד הצחוק האחרון

רשימת השבחים שאפשר להרעיף על "המפיקים" נוסח מיכה לבינסון ושות` בע"מ גדולה כל כך עד כי אי אפשר שלא לסכם אותה בארבע המילים של הכותרת.

מכישלון להצלחה מסחררת

סרטו הגאוני של מל ברוקס "המפיקים" מ-1968 היה הסרט הארוך הראשון שכתב וביים וזיכה אותו בפרס האוסקר השני שלו (הראשון היה עבור סרט אנימציה קצר שכתב "המבקר"). המבקרים והקופה לא אהבו אותו, אבל הוא צלח אותם והפך להיות סרט פולחן פופולרי.

עלילת הסרט סיפרה על מקס ביאליסטוק, מפיק יהודי בברודוויי שאחרי קריירה מזהירה נכשל בהפקות שלו, ובעוד הוא שוקע בדיכאון על כך הוא נפגש עם מנהל החשבונות השלומיאל ליאופולד בלום שפותח בפניו – בטעות – את הנוסחה המיוחלת לישועה: הפקה שיגייס עבורה ממשקיעים מיליון או שניים, אך היא תעלה לו רק 10-5 אחוזים מסכום זה. ההפקה תיכשל וההצגה תרד מהבמה תוך ימים ספורים, אבל כספם של המשקיעים המפסידים יישאר בידיו, והוא יוכל להגשים חלום ולעבור לברזיל.

המחזה שנבחר לכישלון הגדול הוא "שירו שיר לפיהרר", מחזה אידיוטי שכתב פליט נאצי המסתתר בניו יורק. אלא שהכישלון המתוכנן הופך להצלחה מדהימה ושוברת קופות, וזוכה לשבחי המבקרים.

שלושים שנה אחרי הסרט המקורי עשה ברוקס מעשה שלא ייעשה, ונענה להצעה להפוך את הסרט למחזמר, ולשני הפזמונים שהיו בסרט המקורי הוסיף עוד כתריסר בעזרת מתזמר מעולה, והמחזאי השותף תומס מיהן.

כשהוכרז על כוונתו של ברוקס הרימו רבים שתי גבות, פקחו את העין הסמויה במרכז המצח, הנידו את הראשים המתחלפים, וגערו: מ"המלט" לא עושים מחזמר!

אופס... טעות. גם מ"המלט" עשו ועוד איך (אז מה אם מישהו קורה לזה אופרה?). ומה שמותר לעשות עם המלט ודאי מותר ואולי גם כדאי לעשות עם ביאליסטוק ובלום, גיבורי "המפיקים", שהרי גם בעולמם של אלה ניצבת, סליחה, עומדת ותקועה בזקיפותה השאלה הנצחית: להיות או לא להיות.

בברודוויי התשובה הייתה הצלחה גורפת והצעד הבא לא התעכב יותר מדי. המחזמר כבר הפך לסרט, והשבוע גם נדע אם גם הוא נכנס לרשימת המועמדים לאוסקר, או שרק ברוקס יתכבד ויזכה בפסלון, אולי רק על מפעל חיים.

קליעה בול בכל החזיתות

אינני יודע מה הנימוק של ברוקס ונציגיו אבל התיאטרון הקאמרי הוא הראשון מחוץ למעגל האנגלוסקסי שזכה ברשות להפיק את המחזמר, הרשות ניתנה תוך הגבלות שונות – ובעלי הזכויות הם שאישרו מי יתרגם, מי יביים, מי יעצבו את התפאורה והתלבושות ומי יהיה המנהל המוזיקלי.

אינני יודע גם מה הם ידעו על הבמאי מיכה לבינסון ועל שותפיו, אבל על פי התוצאה נראה שיש לברוקס ואנשיו חוש שישי ומרגלים טובים, כי "המפיקים" היא הפקה מעולה בבימוי מבריק שהבין את הרעיונות המטורפים ביותר של מל ברוקס, וקלע בול בבחירה של כל מי שתרמו להצלחה הזאת.

את השפה המיוחדת של מל ברוקס, בדיאלוגים ובפזמונים, המיר דן אלמגור לעברית ישראלית צובטת, מצחיקה, מפולפלת ומתחכמת בטבעיות שנובעת משורשים מגוונים – יהודיים, אמריקניים וצבריים, מסורתיים וחילוניים. חלק נכבד מרעמי הצחוק שמלווים את ההצגה הם תולדה ישירה של התרגום הזה.

אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון עיצבו תלבושות ותפאורות מרהיבות, צבעוניות, שרות ורוקדות,שבכל תמונה הוסיפו נופך חדש, גילו חוש הומור מזוויות שונות, ויצרו את הבמה המופלאה ביותר בתולדות השותפות רבת השנים שלהם. אבי יונה בואנו (במבי) כהרגלו וכמיטב ניסיונו הרעיף על אלה תאורה עסיסית, מותאמת לכל תמונה ולמיקומה.

צ`ט ווקר, הכוריאוגרף האמריקני עתיר הניסיון והפרסים, התייצב לצד הבימוי של לבינסון והשתלב ברעיונותיו לבלי הפרד. כל המחולות הקבוצתיים או הסולניים והזוגיים, כל רעיונות התנועה נבעו מהמתרחש, מהדמויות, מהמיקום והאופי שבה עיצב אותם הבמאי.

ווקר ויתר על אגו יצירתי והעדיף להקשיב למוזיקה, להתבונן בשחקנים ובלהקה שבחר עם לבינסון, ובעיקר להבין את הרעיונות של הבימוי שלו, ויחד הם יצרו שיתוף שראוי לכמה מהכוריאוגרפים בארץ ללמוד ממנו.

יוסי בן נון, המנהל המוזיקלי והמנצח, נקרא בראש וראשונה לעבד את הפרטיטורה לתזמורת קטנה, 19 נגנים בלבד, מרביתם חברי תזמורת סימפונט רעננה, ושונה בכמה פרטים מזו של ברודווי, בעזרת עמית פוזננסקי שהכין את התזמור לסמפלרים.

התוצאה שומרת על מלוא הניחוחות של המוזיקה של ברוקס שמתכתבת היטב ובכוונה תחילה עם מחזות זמר (כמו "כנר על הגג", "סיפור הפרברים", "שיקגו" ועוד). חנה הכהן עיצבה מצוין את הביצוע הקולי של השחקנים ושל המקהלה, ואלה עם התזמורת נענו בדייקנות לניצוחו של בן נון.

מלח, פלפל, שליטה גופנית מושלמת

אך כל אלה, ככל יכולתם, לא היו מועילים להפקה אלמלא צוות השחקנים הגדול שמיכה לבינסון בחר, עיצב, פיסל ותיזז, ויצר מהם, כוכבים ומקהלה, אגודה אחת, מפרגנת בגלוי לכל אחד ואחת משותפיה. בראש הצוות הזה ניצבים שלמה בר-אבא ודרור קרן כשני המפיקים השותפים שמחפשים כישלון ונמלטים מההצלחה.

בר-אבא מביא את המלח והפלפל הדרושים כדי להפוך את דמותו הדו-ממדית של מקס ביאליסטוק, כפי שברוקס כתב אותה, לדמות מלאה, שיש לה חרדות וכאב אמיתיים, לצד ניצוצות של טירוף. בר-אבא משחק בגדול, בתנועות רחבות, והוא אפילו מזכיר בדרך הדיבור, באדרתו ובמגבעתו את מל ברוקס עצמו. הוא שר את השירים שלו כשחקן בעל קול ערב עם אוזן מוזיקלית, הרכב מצוין לתפקיד שאיננו דורש זמרה אופראית או שנסונרית.

דרור קרן מגיח אל הבמה בתפקיד בלום בתמונה בלתי נשכחת של היסטריה, ניאורוטיות, מסכנות, ילדותיות קשה מנשוא, שאת כולן הוא משדר בשליטה גופנית מושלמת, שאחר כך גם תבוא לידי ביטוי בריקוד, ומתוכן הוא יוצר דמות אמינה להפליא שצומחת משבר כלי לאדם זקוף קומה. וכשקרן מאוהב, הוא פשוט שובה-לב. ולמרות שגם קרן איננו זמר אופרה, הוא עדיין שחקן שמבין איך באמת שרים במחזמר מסוג זה.

הילה עופר משתלטת על הבמה, כמו שהדמות שלה – הפצצה השבדית אולה – משתלטת על משרדם של ביאליסטוק ובלום ועל חייהם, ובעיקר על לבו של בלום. עופר היא בפשטות רבה מה שעונה בדיוק על ההגדרה "כוכב". היא רוקדת, שרה ומשחקת על פי מיטב המסורת, יוצרת דמות חזקה, ומקיימת דיאלוג משחקי מעולה עם בר-אבא וקרן.

קומיקאים קלאסים

"שתלטנים" נוספים הם אלי גורנשטיין, בתפקיד המחזאי הנאצי שנועד גם לגלם את היטלר במחזמר שביאליסטוק ובלום מייעדים לכישלון, איציק כהן כרוג`ר דה-ביל, הבמאי הגיי שיקפוץ ברגע האחרון לתפקיד הפיהרר המזמר, ועידן אלתרמן בתפקיד כרמן עוזרו-מאהבו- שליטו.

הם נפלאים אחד אחד, מדהימים בדיוק של עיצוב הדמויות הבוטות שהם מגלמים, כל אחד עם מאפייניו – גורנשטיין ארוך, בעל קול אופראי רב עוצמה, חוש נדיר לפואנטות קומיות, כהן עם הכרס הגדולה והתנופה הרחבה של המחוות שלו, מגיש את הטקסטים בקריצה שובבה מלב אל לב, ואלתרמן עם גמישות חתולית מקסימה – וביחד הם יוצרים בניצוחו של לבינסון גירסה קאמפית מטריפה של שלישיית קומיקאים קלאסים.

לקבוצת הכוכבים הזאת יש להוסיף את יוסי קאנץ המצוין בשני תפקידי משנה קטנים, את צביקי לוין עם קולו היפה ורב הגוונים ב"שירו שיר להיטלר", את ענת סלונים המקסימה בתפקיד זקנה עשירה וחרמנית, ואת ישראל ארנסט בסדרה של תפקידונים שלכל אחד מהם הוא מביא קו ייחודי.

לוין, סלונים וארנסט הם גם שותפים לשורת המקהלה המלווה את המתרחש מפתיחה ועד סיום במקצועיות וברעננות, בתנועה ובזמרה מדויקות, וזה הישג שכבר הרבה שנים לא ראינו ולא שמענו כאן.

היישר להרצה מסחרית

אז מה בעצם עושה במאי שיש לרשותו כל כך הרבה כשרונות? קוראים לזה אמנות, שנבנית מעין פקוחה ואוזן כרויה, שמתבססת על דמיון עשיר, הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר בכל מצב ובכל תמונה, ואהבה ללא סייג לסוג הזה של תיאטרון. אמנות בימוי שמיכה לבינסון הביא להפקה הזאת בריכוז גדול. ולא אפרט את הנסים והנפלאות שהוא שולף מאמתחתו העשירה – כדי לא לקלקל לכם את ההפתעה של כל רגע וההברקה שלו.

אני מקווה שהקאמרי ילמד מהתיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון ומלהקת שקספיר המלכותית ואחרי שתושלם מכסת ההרצות המוגדרת (50 בלבד, וכנראה עוד כמה עשרות) יעבירו את ההפקה להרצה מסחרית – לטובת הקהל הרעב לתענוג כזה ולטובת הקופה גם יחד.

ולפני סיום ראוי לציין עוד את התכנייה היפהפייה שהכינו העורכת רבקה משולח, המעצב איתמר וכסלר והצלם גדי אלון, שמשמשת מזכרת נהדרת לערב תיאטרון מקסים, לצד מאמרים מעניינים של מל ברוקס, שותפו תומס מיהן, דן אלמגור ומיכה לבינסון, שבסיום מאמרו מאחל לנו HAVE FUN. וזה באמת מה שהוא וכל שותפיו, על הבמה ומאחורי הקלעים, נתנו לנו כמלוא החופן.

לפרטים נוספים