פסטיבלים - האורחת - איך אפשר לשכוח

גדי יגיל וגילת אנקורי חוגגים את כשרונותיהם בקומדיית הישרדות-התחדשות ישראלית

הארוחה האחרונה

מעשה שהיה בירושלים, שסיפר לי מכר, על אלמן שנפרד מהצל של אשתו המתה בעזרת דיוקנה שהזמין מצייר ידוע וכל מי שבאו לבקרו ראו והפנימו את ״נוכחותה״ התלויה על הקיר כאורחת רצויה לא פחות. כך, הסביר, הצליח לגבור על געגועים משתקים אליה. לימים כשעבר מביתו הישן לדיור מוגן הסתפק באלבום התמונות שהניח על שולחן הקפה, למען ידעו ויידעו.

אינני יודע אם סביון ליברכט שמעה על האלמן הזה, ואם כל הפרטים ששמעתי מדויקים, אבל הוא בהחלט ברוח הסיפור שלה ״הארוחה האחרונה״ שהתפרסם לפני 20 שנה, וחוזר עתה בגרסה הבימתית שכתבה עבור תיאטרון בית ליסין תחת הכותרת החדשה, ״האורחת״.

הסיפור מתרחש בימי מלחמת הטילים הראשונה עם מסכות הגז, איטום החדרים, ובכך ליברכט העירה את החיבור הנפשי הישראלי של כל דור ודור והקמים עלינו לכלותנו. אבל שלא כמו מתלהמי הדור, היא עושה זאת בלבוש קומי שמדגיש את האנושי ואת האמת על בדידות ואהבה בדור שעבר כבר את גיל הפנסיה.

זה הוא הסיפור על השידוך בין גרשון, אלמן טרי, ורעיה, האלמנה המנוסה - כבר שלוש פעמים - ששמה כמובן מעיד על ייעודה. את השידוך יוצרת פנינה, בת דודתה החרדית של הז״ל הטריה, שמתגלה כצדקת גמורה שמבינה כי גם גרשון וגם רעיה, חברתה, זקוקים ויכולים לחיות באהבה ובזוגיות.

מי שמתקשים להבין את הזיווג ולהסכים לו הם רוני, בתו של גרשון שהיא אם יחידנית ועורכת-דין, ועדי, בנה של רעיה, שהוא גרוש ואב ועורך דין מצליח. היא מתוך חרדה לגורל הצפוי לאביה מזוללת הבעלים, והוא מחשש לגורל ארבע הדירות שאמו כבר העבירה לבעלותה.

את המצב מסבכת חסיה, זוגתו המתה של גרשון, או ליתר דיוק, רוחה המופיעה לפתע ומשוטטת בבית כשהשידוך עם רעיה מתקדם בהצלחה. לרגע נראה כי היא באה להפר את הזיווג, כמו ב״הדיבוק״. הם שרדו את המחנות בשואה, ודבקו זה בזה ב״ברית הניצולים״. מותה, כשהוא רחץ בים המלח, הותיר בגרשון רגשות אשם, בדידות ואכזבה.

מתוך משבר הפרידה ש״נכפה״ עליהם בשל הופעתה של הרוח, גם רעיה וגם גרשון מבינים שהדרך לגבור עליה היא להפוך אותה לאורחת רצויה, לשמור לה כסא-אליהו בארוחות, ולערוך לה שולחן - סט צלחות, סכום, כוסות ומפית - כמו במסעדות. מי ש״זוכים מההפקר״, כצפוי מלכתחילה, הם רוני ועדי וילדיהם. גם דירות בעתיד וגם אהבה עכשיו.

האורחת (צילום: כפיר בולוטין)

חיים עד אחרי מאה ועשרים

את הקומדיה האנושית בנוסח ליברכט ביימה ציפי פינס בהבנה שהקומי הנראה לעין הוא האמצעי הנכון והבדוק לספר על מצוקה נפשית, על בדידות, על חרטות, על אמיתות כואבות שהודחקו, על יחסי הורים וילדים. לפיכך, היא נמנעה ממחזורים אופייניים לפארסות, והוליכה את העלילה במשחק של קווים ישרים, ענייניים, כאומרת לנו: תרצו - תצחקו בכיף, תרצו - תצחקו בכאב.

האופציות האלה מעוצבות ברגישות על ידי גדי יגיל כגרשון, שנתקע כבר שלושה חודשים באבל ובייסורי מצפון על מות אשתו בשעה שהוא היה בים המלח ברחצת מרפא לפסוריאזיס שלו. יגיל בשיא משחקו ברגעים שבהם גרשון שוקע לעמקי הכאב שהוא נושא עמו מאז השואה, ומתעקש לשמור עליו ולספר אותו שוב ושוב. וכשיגיל עושה זאת תוך שהוא באלמנט הקומי, או אז אין עליו, כמו שאומרים בשפת דורנו.

וחכו לתמונה שבה גרשון יארח לראשונה, כמעט כחתן ההולך לחופה, את רעיה. זו פגישת פסגה בין הנשמה הרומנטית המתעוררת אצל יגיל, לבין החן והקסם שגילת אנקורי מביאה ומשפיעה על דמותה של רעיה, ששמה הולך לפניה כטורפת וממיתה וגם יורשת. אנקורי מעצבת בדיוק את הדייקנות של רעיה, את הסדר המושלם של התנהלותה, וגם היא בשיא משחקה חושפת את האפל והמפחיד שמתחת למסכה המעשית שלה.

האורחת (צילום: כפיר בולוטין)

פלורנס בלוך שבה ומראה את כוחה הבלתי נלאה בעיצוב דמותה של פנינה, השדכנית העליזה שזקוקה למליץ יושר כשיבוא זמן עולמה הבא. היא מצליחה להעביר במשחק הקומי המודגש את הדאגה הכנה, ואת הבשורה שמביא השידוך המוצע לגרשון ולרעיה, כיחידים וכזוג, לעצמם וכהורים וסבא-סבתא.

מגי אזרזר כרוני מעצבת מצוין את הנמרצות של הבת שנעה בין מסירותה לאביה לניתוק הרגשי שמעיב על יחסיהם. רון שחר מביא קצת שרמנטיות לבן של רעיה שכל עניינו באבטחת הנכסים שהוא אמור לרשת. אחרונה, אילמת וצועדת כמרחפת - מירי בש כרוחה של חסיה המנוחה.

ערן עצמון עיצב תפאורה יפה מכילה שתי דירות במכה אחת, ובית קפה בשתי כנפיים נכנסות ויוצאות. קרן גרנק האירה לפני ולפנים, ואורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות והבריקה באלה של פלורנס בלוך. אמיר לקנר הרטיט עם מוזיקה קלאסית מוקלטת, ועמית זמיר הרקיד למעננו את יגיל ואנקורי והתשואות שקיבלו מיד טובות גם לכבודו.

האורחת (צילום: כפיר בולוטין)

בסיכומה ״האורחת״ היא הזדמנות להבין את מה שלעתים אנו ממהרים לשכוח: החיים נמשכים וצריך לחיות אותם עד אחרי מאה ועשרים. תבואו, תראו ותיהנו.