סקרנות והרפתקנות

אין זו פעם ראשונה בתולדות המחול, וגם לא בעבודתה של יסמין גודר, שהמיקוד הרעיוני מתייחס לקיומו ומיקומו של הקהל. אולם, שדה, אוהל קרקס, כיכר העיר, מוזיאון - אלא רק מעט מהבמות שנבחרו למשימה הזאת. וזה עובד החל בשותפות ״נבחרים״ מהקהל וכלה בגיוס מסיבי עד כדי העברת כובד המשקל מהיוצר והפרפורמרים המקצועיים אל הציבור, העובר כבמטה קסמים מהתבוננות וצפיה, לפעילות פיזית מחולית בחברת הפרפורמרים או אפילו במקומם.

ביצירתה החדשה Common Emotions ("רגש משותף") גודר בחרה לשתף את הקהל בתהליך מובנה מראש של הקריאה לעלות לבמה, ליחיד או קבוצה, כאשר אחד הרקדנים ניצב מימין או משמאל למיצב טלאים צבעוני יפהפה בעיצוב של גילי אבישר, שאחד הרקדנים העלה אותו כמסך בתהליך בימתי מרשים מיד בתחילת המופע. 


רגש משותף (צילום: גדי דגון)

המהלך הזה חוזר פעם ועוד פעם ובכל פעם יש היענות גדולה יותר, או אפילו היענות חוזרת של מי שכבר התנסו בחוויה - שאני מניח בהבנה מלאה שאמנם הייתה חוויה. בדף התכנייה שואלים גודר ואיציק ג׳ולי, הדרמטורג והיועץ האמנותי הצמוד שלה, ״מה גורם לנו להשתתף? לקחת חלק? להיכנס לעולם רגשי לא ידוע?״ 

זו שאלה רטורית שהתשובה עליה מצויה בה, או שאלה שיש עליה רק תשובה אפשרית אחת, שהיא סקרנות המניעה הרפתקנות. ולמען האמת אינני בטוח שבכך הם אכן מצליחים, כהגדרתם, ״לאתגר את החלוקה המסורתית בין צופה למופע״, שהרי זו נשמרת לכל אורך המופע, גם כאשר ניתנת הזדמנות לכמה ״נבחרים״ לפסוח עליה לרגע.
 
את האתגור הזה השיגה גודר אשר לפני שנתיים כאשר העלתה בחלל מוזיאון פתח תקווה את יצירתה CLIMAX ושברה את המחיצה כליל. קהל ופרפורמרים נעו מפינה לפינה, מקצתם הנה ומקצתם מעברו האחר של החלל או הקיר או המוצג.    

יצירה פוליטית 

לצופה הפעם, זה שנותר באולם, אין חלק בחוויה המוצעת למי שעולים על הבמה, ואצלם ככל הנראה מתגשם רצונם של גודר וג׳ולי ״לאפשר לקהל בזמן אמת לחוות ממדים רגשיים ופרפורמטיביים באופן מוחשי״. למי שנותר במושבו באולם מוצעת חווית צפייה מרתקת (במקרה הזה) בקהל ההרפתקני, ובמה שעל ידי כך הוא מקדם ומעצים את היצירה בזמן אמת, כתקוות היוצרים.

והיצירה במלואה אכן נעה ומתקדמת ומתעצמת עם האתגור של הצטרפות הקהל, בדרגות שונות, להתרחשויות המחוליות המהודקות והמרגשות מרגע לרגע, יותר ויותר, של הפרפורמרים המקצועיים הנהדרים - שולי אנוש, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ, דור פרנק, איילה פרנקל ואורי שפיר.  וכך נוצר מתח דרמטי בין הגלוי בחזית הבמה שלפני המסך או הנסתר מאחוריו ברובו, ובין הבמה לאולם.


רגש משותף (צילום: גדי דגון)

אבל מעבר לאסתטיקה המרשימה של היצירה עם התלבושות של אדם קלדרון, התאורה של עומר שיזף, המוזיקות של גוסטב הולסט, ריכרד שטראוס ותומר דנסקי, שגם עיצב את הסאונד, ומעבר לרעיון השיתוף והאתגור שבו, צפה ועולה גם חוויה של יצירה פוליטית, שבה המיצב מייצג בהפוך הצבעוני שלו את החומה האפורה, המוצקה או המגודרת, זו של הקו הירוק או הסגול או המדמם.

מימין המיצב או משמאלו המעבר הוא אל הבלתי נראה. שם יש אקשן. אפשר להבחין בו מבעד לחרכים אם מתעקשים. לשמוע קולות. כמו בבית מול הטלוויזיה או הרדיו. אפשר להישאר אדישים ואולי גם אפשר  להתרגש מהרקדן הנזרק בעירום מאחורי המסך אל קדמת הבמה. 

ואולי זו רק הפוליטיקה של יצירה. של כל יצירה, שהנסתר בה משמעותי כמו הגלוי. ואז אפשר גם ליהנות מהיצירה החדשה הזאת של יסמין גודר וגם להיבהל מתכניה או רק מהמסכות של גילי אבישר, ולהתמוגג כשאחת מהן משוטטת לה בין שורות הקהל. אבל אי אפשר להתעלם מהחוויות שגודר וכל שותפיה מעניקים למי שהתנדבו והובאו בסוד היצירה מאחור, ושל אלה שנותרו ״צופים״ בכל אלה מלפנים.