|
|
|
 הכול נמחק כאשר ממעמקי הבמה מגיחה הקליטמנסטרה של מירב גרובר בשפעת שער בלונד-זהוב ובמשחקה המסיבי, לוקחת לידיה את ההובלה, ומשתלטת בעוצמה נרגשת-מרגשת על ההצגה כשהיא מעצבת ביטויים של נשיות, ילדותיות, עורמה וזעם שנצבר שנים ארוכות ומחכה להתפרץ. וכשזה קורה - גרובר גוברת על השדרוג בן זמננו ומחזירה את קליטמנסטרה, גם בדימויה העכשווי, אל ממדיה המיתולוגיים."
|
|
|
|
|
"תיאטרון נוצר" חוגג חצי יובל להקמתו בגרסה שמתגרה במיתוס היווני וגם בקהל
אחרי המלחמה ההיא
את סיפור הניצחון היווני על טרויה סיפרו לנו משוררים ומחזאים מימי יוון העתיקה ועדיין יש עוצמה בתיאורים שלהם, והשפעה על דורות רבים, אלפי שנים של יצירה שנאחזה במיתוס והפיקה ממנו שורה נכבדה של שירים, רומנים, מחזות שבדרכם משמרים אותו, פה ושם אפילו מנפחים ומאדירים עד כדי השכחה של העובדה הפשוטה שזו הייתה מלחמה מיותרת, ארוכה, מדממת.
ראשיתה, כידוע, באיוולת אנושית במסווה של סיפור רומנטי, שיש בו את כל מרכיבי טורי הרכילות בני ימינו, עד כי הצגת הבכורה של גרסתו של אבישי מילשטיין, ממייסדי ״תיאטרון נוצר״, אפילו חפפה את סיפור הפרידה המתכערת והנקמנית של המיתוס ההוליוודי הגדול, ״הבראנג׳לינה״. וגם אם לא כיוונה לכך, יש ביניהן הדהוד, המעיד כי יצר לב האדם נוקם ונוטר והורג, מילדות ועד מוות.
מילשטיין עיבד את הטרילוגיה ההיסטורית-פוליטית (כבר אז) של אייסכילוס, שנכתבה והוצגה לפני 2,474 שנים וזכתה בפרס הדיוניסאה, פסטיבל התיאטרון של אותם ימים לפני, והתקין אותה למשהו שמכוון למורשת החדשה של מלחמות המאה העשרים והמאה הנוכחית, עם הצצה לעבר המקום הזה שאין כמוהו רווי מלחמות, בעיני רבים אפילו קדושות. לפחות כמו שמחקה את טרויה ותרבותה העשירה.
האוריסטיאה (צילום: יח"צ)
העלילה המורכבת מתוארת בשלושת מחזות. ״אגממנון״, כשניים הבאים, מתרחש לאחר סיום המלחמה ההיא בניצחון היוונים. אגממנון, המצביא העליון, שב אל ביתו, שבו הוא מקווה לפגוש את רעייתו האוהבת קליטמנסטרה. אך היא, יחד עם מאהבה אייגיסטוס, בן דודו של המצביא המהולל, מתכננת ומוציאה לפועל במו ידיה את רציחתו, כנקמה על הקרבת בתם הצעירה, איפיגניה, בתחילת המלחמה.
במחזה השני, ״נושאות הנסך״, מעגל הנקמה מתרחב והפעם אלה אורסטס ואלקטרה, החוגגים את נקמתם על רצח האב, ומחסלים את אמם ומאהבה. המחזה השלישי, ״נוטות החסד״, הוא משפטו אורסטס, ובו בוחן אייסכילוס את שאלת מהותו של הצדק.
האוריסטיאה (צילום: יח"צ)
מציאות ומסיכות
האקטואליה של המחזות - ובגרסה הנוכחית מדובר בשני הראשונים המוצגים בתרגומו של אהרון שבתאי - מצויה במעמקי המקור ואיננה זקוקה לחישוף ממוקד. אבל לעתים היא דווקא משתבשת בדרך המבקשת להעתיק אותה משם לכאן, ולהקפיץ אותה מאז לעכשיו, והמתרחש על הבמה מעוות גם את את הכוונות הטובות של יוצרי ההצגה.
זה קורה, אולי, משום שבעיקרה הגרסה מנסה להעביר את העלילה ממדפי המיתולוגיה אל המימד האנושי, אפילו הקטנוני. כך קורה, בין השאר, שהרעיון שהמקהלה (במחזה הראשון) תהיה משפחה של שלושה דורות, מסבתא בכיסא גלגלים לנכדה היפר אקטיבית, מגמד את הפתיחה המרשימה של הבאת חללי המלחמה לקבורה, ואת שובו של אגממנון. מילשטיין מרחיק את דימוי המתרחש אצלו מזה של המקור ואינני בטוח שזה לטובת העניין.
אבל כל זה נמחק כאשר ממעמקי הבמה מגיחה הקליטמנסטרה של מירב גרובר, בשפעת שער בלונד-זהוב ובמשחקה המסיבי לוקחת לידיה את ההובלה, ומשתלטת בעוצמה נרגשת-מרגשת על ההצגה כשהיא מעצבת ביטויים של נשיות, ילדותיות, עורמה וזעם שנצבר שנים ארוכות ומחכה להתפרץ. וכשזה קורה - גרובר גוברת על השדרוג בן זמננו ומחזירה את קליטמנסטרה, גם בדימויה העכשווי, אל ממדיה המיתולוגיים.
האוריסטיאה (צילום: יח"צ)
במסורת תיאטרון נוצר
את הגנטיקה הילדותית של הדמות שהיא יצרה המשיכו מצוין במחזה השני תמר אלקן כאלקטרה וערן בן צבי כאורסטס, שלצידו מוצי אביב כליצן חסר או כבאטלר-גנגסטר. ערן בוהם היה פסיבי מדי כאגממנון, והולגר אירמיש היה גרמני טבעי אך מוגזם מדי כאייגיסטוס, שהעיבוד העניק לו משקל פוליטי מוקצן. אנה סטפן גילמה ברצינות מוטעמת את דמותה של קסנדרה, הידעונית הטרויאנית שנפלה כשלל בחיקו של המצביא המנצח.
את המקהלה המשפחתית - בהקבלה מסוימת למשפחת המלוכה - גילמו אייל רז, כחייל החוזר משדה הקרב אל ארוסתו, שאביה ברוש עיצבה אותה במרץ רב. שפרה מילשטיין הייתה הסבתא שלה, אלכס ויינגרט האבא, ויעל ברנפלד האם. ברנפלד וברוש היו טובות מאוד במחזה השני, כמקהלת אלות הנקם התובעות לדין את אורסטס. לצערי, ברגעים רבים הגיית הטקסטים בהדרכת בהט קלצ׳י הייתה רפויה.
מה שהיה מוצלח בהצגה מכל זווית היא התמונה החזותית שיוצרת התפאורה מרהיבת העין שעיצב אדם קלר, יחד עם התאורה הנפלאה של ג׳ודי קופרמן, הווידאו ארט של נמרוד צין והתלבושות של מיכל לאור. התנועה של ערן לביא ובמיוחד המוזיקה של בועז ברקת ובביצועו הוסיפו את הגוון הרצוי.
בסיכומה ובמהותה, ״האורסטיאה״ של אבישי מילשטיין היא הזדמנות להתענג על משחקה של מירב גרובר כשהיא מתגרה במיתוס כפי שאייסכילוס האיר אותו ודקר בו באיזמל חד, ומאתגרת את הקהל לראות את המציאות מבעד למסיכות העיצוב והעיבוד, כיאה למסורת של 25 שנות תיאטרון נוצר.
 האוריסטיאה (צילום: יח"צ)
22/09/2016
:תאריך יצירה
|