"ברוקלין בוי" זוכה בתיאטרון באר שבע לבימוי נקי ולמשחק מעולה, הרבה יותר מכפי הראוי למחזה האמריקאי דל הבשר הזה.
חומרים אמריקאיים זניחים
אין ויכוח שלתיאטרון באר שבע יש פוטנציאל וכישרונות שמצדיקים את האמון והציפיות ממנו. את היכולת להתמודד במקצועיות רבה הוכיח התיאטרון המתחדש הזה בהצגה הקודמת, "איזאבלה", ואפשר בהחלט לצפות לתוצאה איכותית בגרסה הצפויה למחזהו של טנסי ויליאמס "לא על זמירים" שעובר אליו מהסטודיו של יורם לוינשטין.
אבל נתן דטנר, כמנהל האמנותי, יכול וצריך להפגין קצת יותר תעוזה ברפרטואר שייתן לתיאטרון שלו אופי של במה איכותית מובילה– כפי שהיה לו בעבר הלא רחוק מדי – וכבמאי הוא חייב לעשות קפיצת דרך מחומרים אמריקאיים זניחים אל חומרים שיתבעו ממנו להעמיק. אפילו אם רק יביים נקי ומדויק, עם תבלין של הומור דק ודמעה חמה, כמו שהוא עושה בהצגה החדשה "ברוקלין בוי" מאת דונלד מרגוליס.
אבי אוריה: עיצוב מופתי לדמות שולית
לעלילת "ברוקלין בוי" יש לכאורה בסיס מסקרן - סופר שזוכה להצלחה בדיוק כשאביו גוסס וכשאשתו, אף היא סופרת, מחליטה שזהו זה, מתגרשים. ברור שזוהי הזמנה לאיזה חשבון נפש, לאיזה עימות, אולי לחשיפה של דמות הסופר שהפך את ילדותו ונעוריו בברוקלין לרומן שהוליווד כבר זוממת להופכו לסרט.
אבל הסופר הוא הדמות היחידה שאין לה הסבר במחזה, הבנוי משבע פגישות – פגישה עם האב בבית החולים, פגישה מקרית עם חבר ילדות בבית החולים, פגישה אחרונה עם האישה, פגישה עם מעריצה צעירה בסוויטת מלון, פגישה עם מפיקת הסרט והכוכב המיועד, פגישה חוזרת עם החבר לאחר מות האב, ולבסוף, פגישה דמיונית עם האב המת.
כל הפגישות האלה בנויות מדיאלוגים טובים למדי, ולמרות זאת הסופר נותר חידה. הוא פסיבי למדי, וכאשר הוא כבר מגיב על המתרחש זה בדרך כלל ברמיזה על משהו שמסתתר מעבר לחזות החיצונית. זה בולט במיוחד בתגובה שלו על דרישת המפיקה לסרס את המרכיב היהודי בתסריט שכתב על פי ספרו.
שמיל בן ארי מציל את התמונה הזאת וגם את דמות הסופר במשחקו המרגש, כשם שהוא יוצר יש מאין לכל אורך ההצגה ומצליח לתת לתפקיד משקל של דמות מלאה, למרות שבתמונה הבאה, המפגש עם החבר הבא לנחם אותו על מות האב, החידה חוזרת למקומה.
אבי אוריה בתפקיד החבר ממשיך בתמונה הזאת את הישגו בתמונת המפגש הראשון, בקפטריה של בית החולים, ומשלים בכך משחק שהוא אולי הטוב ביותר בקריירה שלו. התפקיד הכתוב בנוי מרבדים די נפרדים כשלעצמם, אך אוריה מחבר ביניהם בעיצוב מופתי של דמות שולית, לכאורה, שמוצאת לעצמה חיזוקים, אמיתיים או מדומים, באמונה, במסירות, בידידות. וכאשר קנאת נעורים שפיעמה בחבר כל חייו צצה ועולה, משחקו הווירטואוזי של אוריה מזדכך לביטוי אנושי כואב באמת.
יהודה אפרוני, שמשחק כיום פחות מדי, יוצר דמות אמינה של האב הגוסס במיטת בית החולים, שהניכור בינו לבין בנו הוא כבר חלק מהותי מקיומו. אפרוני גם מצליח לתת משמעות של ממש לתמונה האחרונה כאשר הוא כבר משחק את האב המת, כאילו מדובר באיש חי ובדו שיח אמיתי ולא בדיאלוג פנימי של הסופר היתום.
למען האמת, התמונה הזאת, "אחרי מות", היא משגה דרמטורגי של המחזאי ואולי אפילו הטעייה של הצופה לחשוב כאילו מדובר בהשלמה ופיוס בין האב לבנו. בימוי נועז יותר היה מעביר אותה למפגש אחרון בין הסופר לאביו החי, ואולי גם התמונה עם החבר הבא לנחם הייתה מרוויחה מכך.
ההצגה טובה מן המחזה
נטע הבר שיחקה נקי ומדויק את הרעיה המתגרשת נינה, מאיה מטג`ר הייתה טבעית מאוד בתפקיד המעריצה שמגיעה אל הסוויטה במלון, אסתי קוסוביצקי הייתה סמכותית ומצחיקה כמפיקה הוליוודית מפולפלת, ורון שחר היה מרשים ככוכב קולנוע מאצ`ואיסטי שמחפש תפקיד עם נשמה.
נטע הקר עיצבה, לתדהמתי, במה מוזרה שרק הדגישה את הרפיסות של המחזה. עדיין לא הצלחתי לפענח מה ההיגיון של השארת מיטת בית החולים והציוד הנלווה גם בשתי התמונות הבאות, ולא ברור לי לשם מה היה צריך לסרבל את הבמה במתקן ברזל של מדרגות וגשר. דליה פן עיצבה תלבושות נאותות, ועמיר ברנר עיצב תאורה קורקטית. עידו ריקלין תרגם עניינית, ואינני בטוח אם הוא האחראי לכמה ביטויים "צבריים" מסוג "אשכרה" ששובצו בשיח הברוקליני.
בסופו של דבר ההצגה של "ברוקלין בוי" טובה לאין ערוך מהמחזה, ונותנת הזדמנות טובה לפגוש את בי אוריה, יהודה אפרוני שמזריקים לתפקידיהם סם של משחק משובח ואת שמיל בן ארי שמכניס נשמה יתרה ותוכן לדמות הראשית.
לפרטים נוספים
31/01/2006
:תאריך יצירה
|