|
|
|
 'עפיפונים' היא חוויה ייחודית, שנוגעת בקו דק של הומור במעמקי הדרמה הגדולה של הפרק הצרפתי בתולדות מלחמת העולם השנייה והשואה. זו הצגה שאיננה מוותרת ואיננה נכנעת לזיכרון הכואב אלא מפיקה ממנו לקח של אופטימיות."
|
|
|
|
|
העיבוד הבימתי של עידו ריקלין עוטף את הצופים במה שיהיה עבורם לקח מהעבר למען העתיד
אהבה ומלחמה
דומה בעיניי כי לצירופי מועדים ומקרים יש כוח המעניק לחוויה האנושית, האישית, מרחב מחיה ייחודי ברצף התנועה ממה שהיה אל מה שיהיה. וכך, ביום מותו של שמעון פרס ספדה לו הצגת ״עפיפונים״ של תיאטרון באר שבע בהעלאת רוח פועלו הנע על פסי זיכרון ואופטימיות, כרוח הנושאת עפיפונים, ה״נייר ומקלות״, כפי שהם מתוארים, בספר מאת הסופר היהודי-צרפתי רומן גארי, שנכתב בשנת 1980 (תורגם לעברית על ידי אביטל ענבר, ויצא בהוצאת עם עובד ב-1983).
ברור כי לא זו הייתה מחשבתו האחרונה של גארי, שהתאבד זמן קצר אחרי פרסום הספר שבא חשבון עם צרפת של ימי הכיבוש הנאצי. ולהבדיל, ברור גם שלא הייתה זו המחשבה שדחפה את עידו ריקלין לעבד את הספר הנפלא למחזה, ולביים אותו בשאר רוח כפי שהוא עושה זאת פעם ועוד פעם, באופטימיות של יוצר המאמין בכוח התיאטרון לחבר קהלים אל לקחי עבר כמחשבה למען העתיד.
עלילת הרומן שנשתמרה בעיקריה וברוחה בעיבוד ובהצגה משלבת את הסיפור ההיסטורי על הכיבוש, פעילות המחתרת וסיומה של המלחמה, עם סיפור אהבתו של לודוביק פלרי הצרפתי ללילה ברוניצקי, בת למשפחת אצולה פולנית השוהה בכפר קטן בנורמנדי שאת פרסומו העיקרי הביאה מסעדה נודעת של השף מרסלן דופרה.
דודו של לודוביק, שגידל אותו והתמחה בבניית עפיפונים, יוצא לאחר הכיבוש לעיירה שבה מנהלים כומר פרוטסטנטי ואשתו מבצע הצלה גדול של יהודים. בה בעת מצטרף לתמונה הגנרל הגרמני פון טילה, שמתאהב בלילה, מבין בהדרגה את זוועות הנאצים, מסייע למחתרת ולשף שנאבק בגרמנים באמצעות תבשיליו הצרפתיים, ויחד עם לילה ובעלת בית זונות יהודייה שהגיעה למקום מפריז, מנסה להתנקש בהיטלר.
עפיפונים (צילום: מעין קאופמן)
חוויה חזותית ומשחקית
כמו בעיבודים קודמים שלו, ריקלין בונה הצגה על מבנה המקיים מערך יחסים מיוחד של עיצוב ומשחק. איתן לוי יצר לשם כך תפאורה מרתקת שמתייחסת במישרין אל העפיפונים, ויוצרת חוויה חזותית יחד עם התאורה הנפלאה של אבי יונה בואנו (במבי) המפיחה בה חיוניות, כרוח המעיפה ונושאת אותם. סבטלנה ברגר הוסיפה לתמונה את התלבושות המצוינות, ודורי פרנס יצר פסקול מוזיקלי שיש בו גלים של נוסטלגיה. טולה דמארי יצרה תנועה ששילבה את השחקנים בתמונה החזותית.
תום חגי כלודוביק נשא על גופו הדק את מלוא כובדה של ההצגה במשחק שנע מתום נעורים אל בגרות כואבת, מהתבוננות וצבירת זיכרון אל התפכחות, וסמכותיות ששואבת מאוצר הזיכרון ומפיקה ממנו אמונה, אהבה ואופטימיות. לצדו אתו ובמשחק מרגש זהרה אביגיל הררי כלילה מקסימה שהתבגרות ומלחמה צולקים בה עמוק.
עפיפונים (צילום: מעין קאופמן)
שירי גולן הייתה מרתקת בשני תפקידיה, כמדאם ז׳ולי שהופכת לכוח מחתרתי כרוזנת הונגרייה בנוסח מאטה הארי, וכאמה של לילה - בעיקר בפולנית יחד עם רון ביטרמן המצוין כאביה המאבד את הונו, ואת מאור עיניו בהמשך. ניר מנקי היה טוב כדודו החם והחכם של לודוביק, וירון ברובינסקי הייטיב לעצב את הדילמה ואת הנחישות של הגנרל הגרמני הכובש בעל כורחו, ובשיא משחקו במונולוג של תבונה ואהבה, שיש בו כמו ברגעים אחרים הרבה יותר מרמז למציאות מוכרת וקרובה.
את ההצגה גנב מולי שולמן בתפקיד מרסלן דופרה, השף הלאומי הצרפתי, בעיצוב של שרמטיות, וגם של רגישות מוכאבת, ובעיקר במונולוגים על טהרת תפריט גורמה של מסעדת שלושה כוכבי מישלן, ובדואט מקסים של אירוח יחד עם בנו לוסיין, בגילומו המצוין של עלאא דקה. ברצפי תפקידים השלימו את הצוות המצוין אודי בן-דוד, בעיקר כמנהיג המחתרת, תום גרציאני בעיקר כקצין גרמני בארון, ושרון נאה בעיקר כרג׳ין לוי, השומרת על גחלת בית הזונות בפריז.
בסיכומה, הצגת ״עפיפונים״ היא חוויה ייחודית שנוגעת בקו דק של הומור במעמקי הדרמה הגדולה של הפרק הצרפתי בתולדות מלחמת העולם השניה והשואה. והיא הצגה שאיננה מוותרת ואיננה נכנעת לזיכרון הכואב אלא מפיקה ממנו לקח של אופטימיות.
עפיפונים (צילום: מעין קאופמן)
29/09/2016
:תאריך יצירה
|