הון, שלטון ומוסר

״עמודי החברה״ מאת המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, אבי הדרמה המודרנית, נכתב ב-1877 ועלילתו מתארת את הוא סיפורו של קרסטן ברניק, ראש מועצה בעיירת נמל קטנה, בעל אינטרס כלכלי פרטי ועבר מפוקפק שהוסתר ונפער לרגליו במפתיע ברגע החשוב ביותר של תחמוניו. סיום המחזה כולל ניסיון נוסף של ברניק להשתיק את הפרשיות שלו, וגם עסקת טיעון מתחכמת שנוצרה על ידי המחזאי כדי לרכך את כתב האשמה. 

יש כמה מאפיינים להחלטתם של הבמאי ארתור קוגן והשחקן איתי טיראן, כמי שגם עיבדו ותרגמו את המחזה. המאפיין הראשון הוא שניכר כי הם התאהבו במחזה, למרות שהיו מודעים לגולמיות שלו ביחס למחזות הגדולים שאיבסן כתב אחריו. חלק מהמאפיין הזה הוא החלטתם להישאר בתחום התקופה של תחילת הרבע האחרון של המאה ה-19 כפי שזה מתבטא בהצגה בדרך חזותית - בעיקר זו של התלבושות הנהדרות בעיצוב של מוני מודניק.

מפתיע משום כך, כי שלא כתלבושות דווקא התפאורה היפה שעיצב סשה ליסיאנסקי בנוסח המזכיר את קובנט-גארדן הלונדוני, ויחד עם התאורה של אורי מורג חורגת מהזיקה התקופתית, שבה עיירות החוף הצפוניות לא היו אווריריות ושקופות אלא ההפך מזה. קודרות, אטומות, מסתירות, מגוננות וערוכות מלכתחילה לעונות הקרה והשלגים.  

המאפיין השני ואולי המהותי ביותר בגישתם של קוגן וטיראן היא הדגשה מוחצת של הזיקה בין עוללות ברניק למתרחש במערכות השלטון בישראל ובהתעלמותם של נבחרי הציבור מהחברה שהם אמורים לשרתה. זה קורה במערכה הראשונה, בהתייחסות לרכבת-קלה שלא התקינו אך מתקבל יותר כהתחכמות משעשעת על חשבון הסבל של תושבי תל אביב. בכל מקרה השיוך המקומי חיכה להתייחסות ישירה נוספת רק לקראת סיום.



עמודי החברה (צילום: ז'ראר אלון)

עמודי החברה וההצגה

המאפיין השלישי, והנוגע לעיצוב המודע לעצמו של ברניק, היא ההחלטה להעמיד את מושג ״עמודי החברה״ כמוטיב מיידי. זה קורה כאשר ההתייחסות למושג מוקפצת ממקומו במערכה הרביעית לקדמת המערכה הראשונה, כביטוי הערצה לברניק, בעוד שאיבסן משתמש בו לראשונה רק במערכה השלישית, כביטוי ציני ביחס לברניק וחטאיו. 

את המושג הזה מכניס איבסן באמצעות לונה הסל, גיסתו-למחצה של ברניק, שחזרה במפתיע מאמריקה יחד עם יוהאן טונסן, גיסו, שבשעתו נטל על עצמו את האשמה בפשעיו של ברניק והגלה עצמו לשם. 

הציניות של לונה, והתגובה הצינית עוד יותר של ברניק בשלב שבו אנחנו כבר יודעים מה היו חטאיו, שומטת מהמושג את המשמעות החיובית שלו, ואף מתפתחת בהמשך למקדם של אירוניה כפולה ומרה בסיום, כאשר מתברר כי ״עמודי החברה״ הם החוק, הצדק החברתי, האמת והחופש, שאמורים להחזיק את החברה. שם. כאן.

כך או כך, ובעיקר בחלקה השני של ההצגה, הכולל את המערכות השלישית והרביעית של המחזה, העיבוד והבימוי מצליחים לחולל את הדרמה של החשיפה הכואבת של ברניק אך גם המשחררת אותו ואת הסובבים אותו. וכל זאת מתפקד למצוין בזכות משחקו המשוחרר של איתי טיראן שמביא לבמה מטען ריגשי ומרגש כברניק הנופל ממרומי ההצלחה. שיאו הנפלא של משחקו הוא הריסוק הנפשי והפיזי, השיתוק הרגעי, וההצלה.

לצדו ככוח המניע את ההתרסקות וההתאוששות הלנה ירלובה המעצבת בעוצמה מוקפדת את דמותה המיוחדת של לונה, הגיסה למחצה, האישה המודרנית, המשוחררת מכבלי ההחפצה המגדרית שאיבסן מתאר אותה להפליא באמצעות התייחסותו המבזה של ברניק (בנוסח אקטואלי לדונאלד טראמפ) לאשתו ולנשים בכלל. 




עמודי החברה (צילום: ז'ראר אלון)


משחק מצוין

בתפקידי המשנה הרבים בולטים יואב לוי שהיה תוסס ומתסיס כמנהל המוסרני של בית הספר; אסף סלומון, כגיס יוהן שחזר מאמריקה בגלל געגועיו ומוצא עצמו בעימות עם החברה המוקיעה אותו על חטאים שלא הוא אלא ברניק חטא בהם; ג׳וי ריגר המצוינת כדינה דורף, הקרבן המיידי שאותם חטאים; כנרת לימוני, זקופה וכואבת כאחותו של ברניק שאימצה בשעתו את דינה.

אנסטסיה פיין עיצבה ברגישות את בטי, האישה המבוזה של ברניק. אורי רביץ התמקד יפה במערכה השנייה כבן דודה הציני הילמר, המבין ללבו של אולף ברניק בן ה-13, שאת תפקידו החשוב בעלילה שיחק יפה עידן שלו.

את כלי המשחק של ברניק עיצבו היטב גיל ויינברג, כמזכירו הבוטה, ערן שראל כמנהל עבודה במספנה ויו״ר ועד העובדים בה, הנקרע בין מצפונו לפרנסתו, שמחה ברבירו וטל וייס כשני הסוחרים השותפים העסקיים של ברניק בתכנית כינונה של רכבת שתחבר את העיירה לשאר חלקי הארץ. 

ואחרונות חביבות אנדריאה שוורץ, איה גרניט-שבא ורוני שיינדורף כ״מקהלת״ שלוש הנשים שלשונותיהן ועיניהן ואוזניהן בכל מה שאפשר לדבר, לרכל, ולחפור בו. 

איתי טיראן וואלרי רייזס, מעצב הסאונד, ערכו את פסקול המוזיקה מיצירות של ארוו פארט, ג׳והני גרינווד, אלפרד שניטקה ו- Hardanger Marsj.

עמודי החברה (צילום: ז'ראר אלון)





בסיכומן ״עמודי החברה״ היא תזכורת מעניינת למיקומו המיוחד ולאיכותו של הנריק איבסן בתולדות הדרמה המודרנית והתיאטרון הקלאסי שיש בו יותר מפנס תאורה אחד לעבר הון-שלטון-מוסר וחברה המוותרים על עקרונות ורוח החופש והאמת.