הקדמה שהיא המלצה
 
אל תחמיצו את ״עלובי החיים״ בהבימה, ואפילו לשוב ולראות את ההפקה הזאת פעם נוספת. החוויה של מה שתראו ותשמעו מובטחת. 

זה בדרך כלל משפט שיכול לחתום ביקורת משבחת, אבל הפעם בחרתי לפתוח אתו משום שאחרי שנים רבות שלא אהבתי את המחזמר הזה, הבמאי משה קפטן יחד עם השותפים הנפלאים, שיוזכרו בהמשך, הצליח לנצח את הסתייגויותיי ולהכניע אותי לקסם, לעוצמה הרגשית, ולאיכות המיוחדת של היצירה הבימתית המרתקת הזאת.

ואלה תולדות…

אולי משום שהמחזמר, וכך גם ההפקה שלו הפעם, חיברה להפליא את הסוגות המוזיקליות שהמלחין מישל קלוד שונברג השתמש בהם עבור השירים שכתב הפזמונאי אלן בובליל על פי הרומן הגדול של ויקטור הוגו, והופיעו ב-1980 בתקליט קונספט, וזמן קצר אחר כך ״תורגמו״ למחזמר צנוע שכבש את פריז.

שלוש שנים אחר כך המחזמר הצרפתי היה הגרעין לגרסה של המפיק האנגלי קמרון מקינטוש, שכבש את בימת לונדון, ברודוויי והעולם עם המחזמר CATS, ויציין בשבוע הבא את יום הולדתו ה-70 ואת יובל שנותיו על בימות העולם החל מעבודתו כפועל במה וכלה במחזות הזמר הגדולים ומופעי יוקרה ששמו נישא עליהם.

מקינטוש החל לעבד את המחזמר הצרפתי המקורי וצירף למאמציו את הרברט קרצמר וג׳יימס פנטון ככותבי פזמונים נוספים על אלה המקוריים של בובליל וז׳אן מארק נאטל. שורה של מתזמרים הצטרפו למבצע שהופקד בידי הבמאים טרוור נאן וג׳והן קיירד, שכבר שיתפו פעולה בהצלחות בימתיות גדולות. הבכורה הרישמית בלונדון התקיימה באולם הברביקן באוקטובר 1985, וזכתה בביקורת צוננות או רעות. 

אבל כרגיל - ביקורות לחוד וקהל לחוד, והקהל אומר את דברו בלונדון, 31 שנים בלי הפסקה וכרטיסים ניתן להשיג עד מרץ 2017. בינתיים. שנתיים אחרי לונדון גם ברודווי רעשה ומיד אחריה באותה 1987 גם תל-אביב צהלה בהפקה של התיאטרון הקאמרי עם דודו פישר, ריקי גל, שלומית אהרון, אבי טולדנו וליאור ייני. 

מאז מקינטוש ממשיך וסופר הפקות חוזרות - גם אצלנו ב-1999 באופרה הישראלית עם פישר לסירוגין עם יבגני שפובלוב, עם לימור עובד, רינת גבאי, ששי קשת וישראל ארנסט, ולפני ארבע שנים בבית צבי בבימויו של דניאל אפרת. וכך אנו מגיעים אל ההפקה החדשה, שכמו קודמותיה נדרשת לעמוד באמות המידה המוקפדות של מקינטוש ואנשיו.



עלובי החיים (צילום: ז'ראר אלון)




מרדף בין הביבים

עלילת הרומן המקורי של ויקטור הוגו מתארת תקופה קשה בתולדות צרפת, בין 1815 ל-1832, השנה שבה הוכתה פריז במגיפת חולירע (כולרה) וביוני פרץ ודוכא בה המרד האנטי-מלוכני. המחזמר התמודד בהצלחה יחסית בביטוי המרקם העשיר של הרומן, ובנה עם נקודות מפתח שלד אירועים עלילתיים המתארים מצב חברתי של עוני, רעב וזנות, אשר מתוכם צומחת ועולה דמותו של ז׳אן ולז׳אן.

המחזמר מתחיל כאשר ולז׳אן, שהיה בכלא 19 שנים, משתחרר לתקופת-מבחן של חמש שנים, אך התנכרותם של מעסיקים לאסירים משתקמים גוררת אותו לשבירת תנאי השחרור, ובכך לשתי תוצאות הפוכות: מהצד האחד ובזכותו של כומר, מתחילה תקופת החזרה בתשובה שלו בזהות חדשה, שכוללת את בחירתו לראש עיריית מונטריי, הצלחה עסקית, ואימוץ קוזט, הילדה שאמה פאנטין, נפטרה.

בתוך כך העלילה מפגישה את ולז׳אן עם נוכלים וגנבים, בני הזוג שקוזט הופקדה אצלם, עד שוולז׳אן קנה אותה מהם. בתם, אפונין, תומכת בסטודנטים שמנהיגם מוליך אותם אל הבריקדות, ובעוד היא מסייעת לאחד מהם, מריוס, למצוא את קוזט, היא גם הופכת להיות הקרבן הראשון של המרד. 
  
מהצד האחר העלילה הסבוכה היא הרקע לרדיפה הנמשכת של מפקח המשטרה ז׳אבר, השב ונתקל בוולז׳אן המצליח להימלט ממנו. פעם ועוד פעם, עד שההתקלות האחרונה ביניהם הופכת את היוצרות וולז׳אן מציל את ז׳אבר מהמורדים. אבל גם בנצחונו המוסרי הזה על רודפו ולז׳אן אינו משתחרר מהמרדף שעיצב את חייו.

כמוהו, גם המערכת החברתית הקשה שהוגו והמחזמר מתארים אינה נעלמת מתמונת העולם גם 200 שנה אחרי שוולז׳אן שוחרר מכלאו. שכבות המצוקה המתקיימות תחת צילם של בעלי ההון והשלטון, הפליטים, ההומלסים, מאורות הסמים, ועוד תופעות כאלה נמשכות ופורחות בעידן הצריכה. וזהו כוח המסר העכשווי של העלילה, מבלי שיולבשו עליה סממנים מוחצנים של אקטואליה.



עלובי החיים. מהפכה. במרכז: עידו ברטל, רוני דלומי והראל סקעת (צילום: ז'ראר אלון)

התרגום, העיצוב והמוזיקה

את תחושת הקלאסיקה של המחזמר בגרסתו הישראלית מעניק התרגום המושלם של אהוד מנור ז״ל, שנוצר לאותה הפקה היסטורית בקאמרי ב-1987. מנור עשה מלאכת מחשבת של מציאת שפה שיש בה מהחולין והפיוט, ובהתאמה המדויקת לתווי המתאר המוזיקליים של המחזמר המושר כמעט כולו, ברצ׳יטטיבים, במונולוגים ובשירים.

ערן עצמון בנה תפאורה מרתקת בגוונים קודרים, שחלקיהם נכנסים ויוצאים, יורדים ועולים, אל במה הנראית כמרוצפת במרצפות אמיתיות. שיאי העיצוב של עצמון הם תמונת בית החולים שבו מתה פאנטין, הפונדק של בני הזוג טנארדייה, הבריקדה הגדולה של המורדים ומיד אחריה תמונת הביבים, והגשר של חשבון הנפש של ז׳אבר.

כבמאי, קפטן השתמש בכל האפשרויות שהתפאורה נתנה לו לעיצוב של כל התמונות בזרימה נקייה זו אל זו, אך במיוחד לכדה את עיני ההחלטה שהנאמברים העיקריים של ולז׳אן, ז׳אבר, אפונין ומריוס יהיו כפותחים את חלל הבמה, מפנים אותה מאבזרים ומתמקמים במרכז, לכאורה פרונטלית אל הקהל, אך למעשה כמתכנסים לתוך עצמם, אל התחושות, הפחדים, התקוות שהם מבטאים.

את הצבע, את האווירה המיוחדת לכל אחת מהתמונות יצרה התאורה של קרן גרנק, שצבעה את הבמה כמו בצבעי מים. השיא המרגש הוא בתמונת הביבים, הגשר, הבריקדה, ותמונת הנרות והאור הכחול עם המתים שנפלו במרד, עם התרומה המצוינת של הווידאו ארט שיצר שי בונדר, ששיאיו המרגשים היו בתמונת החלום של פאנטין בבית החולים, הקרנת הטריקולור בתמונת המשפט, והמונולוג האחרון של ז׳אבר על הגשר. 

את כל אלה תזמר משה קפטן בשליטה מדהימה וברעיונות קטנים כגדולים, וניצח על להקה שמנתה יותר מ-30 מבצעים ומבצעות, בתלבושות עשירות שעיצבה ילנה קרליך, כולל פאות מצוינות שעיצבה אסנת שגיא ותמיד בתנועה שמירי לזר עיצבה בהתאמה לכל תמונה של האנסמבל כולו. 

וכמובן המוזיקה המיוחדת בתנועתה ובגיווניה שעל ביצועה הנפלא על ידי תזמורת בת 15 נגנים ניצח יוסי בן נון, המנהל המוזיקלי של ההפקה, בסיוע הקורפטיציה של גיורא ליננברג, ההדרכה הקולית המופלאה של דוקי עצמון, עם הדרכת טקסט מצוינת של דן ענבר ובייעוץ לשוני של אלי ביז׳אווי. והכל בסאונד שליאור טבת עיצב בדיוק עוצמתי מותאם לקולות הלהקה.




עלובי החיים . רוני דלומי והראל סקעת (צילום: ז'ראר אלון)


הקדמה שניה 

לטובת מאמר הביקורת הזה, ובהתחשב בכך שצמדי שחקנים ושחקניות מגלמים את תשעה התפקידים המניעים את עלילת המחזמר מתחילתו ועד סופו, ביקשתי לראות את כולם, במידת האפשר. הסיבה הברורה היא שכך אוכל לתאר לקוראי הביקורת את האיכויות הצפויות להם מכל אחד ואחת שהם עשויים לראות.

בכניסה לאולם יש לוח המורה מי המשתתפים באותו ערב - ותתפלאו כמה אפשרויות שונות ייתכנו כשמדובר על תשע כפילויות. לפיכך ראיתי את ״עלובי החיים״ ארבע פעמים במהלך עשרת הימים האחרונים, והצלחתי לראות וליהנות כמעט מכל האפשרויות, ומכל המבצעים למעט שניים שאני מבטיח לראותם בהמשך.  



עלובי החיים. הראל סקעת (צילום: ז'ראר אלון)


ולז׳אן נגד ז׳אבר

ראש וראשון לדמויות המאכלסות את המחזמר הוא כמובן ז׳אן ולז׳אן ושני מבצעים שונים מאוד זה מזה מגלמים ושרים את התפקיד. אמיר דדון, גבוה, מוצק, בעל קול טנור לירי שמימי,  מעצב במשחק מהודק דמות מרשימה אפופת כאב, בכל מהלכיה, באריות-המונולוגים המורכבות, של ייסורים ותקוות. את שירתו מאפיינת היכולת שלו לעבור בין גווני קולו, בין עוצמותיו השונות, בלי לאבד את הרציפות המלודית או הדרמטית. 

באותו תפקיד זוהר בדש הצעיר יותר, שחור זקן ושיער, ובעל קול טנור דרמטי חד. במשחקו הוא מביא לתפקיד ולז׳אן את הגוון של מחאה אקטיבית, ובה בעת מדגיש גם את הפחד בשירתו המרהיבה, המרתקת ביופיו של קולו והמתח המצוי בו. שניהם, דדון ובדש (גם כשהוא בתפקידי משנה קטנים בלהקה), היו מעשירים יפה את במת האופרה.

כנגד ולז׳אן ניצב ז׳אבר בביצועם המרשים, והשונה, של שני שחקני במה מנוסים ומרתקים דווקא ביכולתם הקולית. יגאל שדה מעצב את ז׳אבר כדמות שיש לה פגיעות שהוא חייב לגבור עליה כדי לבצע את תפקידו, שהמפגש עם ולז׳אן הוא עבורו כמעט כמו עם מי שנשקף אליו במראה שבה הוא רואה את עצמו בדמות הנרדף. גלעד קלטר לעומתו לא רק ג׳ינג׳י למראה אלא גם איש רע, נחרץ, שונא ומחפש נקמה על הצלחתו של ולז׳אן לבנות לעצמו זהות שונה כל כך מהצפוי. שניהם יוצרים מז׳אבר דמות שקספירית.




עלובי החיים. מימין: אמיר דדון, משמאל: יגאל שדה (צילום: ז'ראר אלון)


מורדות ואוהבות

בתפקיד פאנטין מככבת מירי מסיקה ובקולה המלא והנחוש היא מצליחה ליצור את הדמות הנרדפת של אם יחידית, שדאגתה לבתה מביא אותה בכורח הנידוי החברתי אל רחובות הזנות. מנגד, מיכל שפירא מביאה רוך ריגשי במשחקה העדין ובזמרתה המחושלת. שתיהן במיטבן ובשיאן בלהיט שעל ערש דווי - ״חלום חלמתי״.

בתפקיד אפונין התאהבתי ארבע פעמים ברוני דלומי, ומפעם לפעם אהבתי אותה עוד יותר, ולא רק בזכות זמרתה המדמיעה ב״לבדי״ אלא בכל מהלך משחקה הנלהב, בביטוי הרך של אהבתה למריוס, שאינו רואה ואינו מבין (אני מקווה לראות בקרוב בתפקיד הזה את נוי הלפרין). 

את קוזט מגלמות בעיקר בשירה טל ברגמן, שמביאה בגרות בטוחה לדמות, והדר עטרי שמביעה תמימות צעירה יותר. בתפקיד קוזט הילדה שרו נהדר את ״יש לי ארמון״ הילדות מאיה מלכי או רוני מדואל. ארבע ילדות אחרות מחליפות אותן (בהתאם לחוקי העסקת ילדים) וכל השש גם מגלמות את אפונין הילדה. בתפקידי פועלות, זונות, ובבריקדות בלטו חן לקס, מיכל ברנד, ענת פורת ורוית יעקב כהן.



עלובי החיים. מימין: מירי מסיקה, משמאל: אמיר דדון (צילום: ז'ראר אלון)

הפוגה קומית

אבי קושניר, שחקן מומחה ונלהב לכל תפקיד (פייגין מחכה לו) שיודע ללטף כל כיס ולפלח בעורמה את תכולתה של כל הצגה, כשהוא נמרץ ומתפוצץ בגרון ניחר ושר בקול מצוין את התפקיד הנחשק של טראנדייה, בעל הפונדק שהוא רב-נבל וליצן מומחה שמחפש כל הזדמנות לדפוק קופה, אם לא עוברת אורח מהשכונה. 

וזאת לא מטעמי מוסר, כמובן, אלא מהחשש המצטעצע מהגברת טראנדייה שאותה מעצבות לסירוגין חנה לסלאו, בעיצוב בוטה, גס כנדרש, שרה בקולה הצרוד וגם מפלרטטת עם הקהל, ומיקי קם ממזרית קצת יותר ועם קצת יותר חנחונים התואמים אותה, ובזמרה יפה במיוחד. בתפקיד טראנדיה ראיתי אמש גם את אורי הוכמן, וזו הייתה הופעתו הראשונה בתפקיד. הוא יוצר עיצוב קליל מצוין של שובב שנהנה בעליל ממעשיו, בלי לחשוב מה התוצאה.



עלובי החיים , אבי קושניר (צילום: ז'ראר אלון)



מורדים ואוהבים

בתפקיד מריוס ראיתי את הראל סקעת שלוש פעמים, ובפעם השלישית הוא הצליח לוותר על גוון הכריזמה של כוכב המחייך לקהל מעריצים, לטובת משחק מחובר לפרטנרים שלו, ולטובת שירתו הנהדרת בעיקר לקראת סיום ב״שולחנות ריקים״. 

אלדר ברנטמן, הכפיל בתפקיד מריוס, מייטיב לעצב במשחקו את הנלהבות המאוהבת של צעיר המגלה את האהבה, ואת האחווה הסטודנטיאלית, ואני בטוח כי שירתו תתחזק ותתייצב בהמשך. בתפקיד אנז׳ורא, מנהיג הסטודנטים, עידו ברטל זוהר בעוצמת משחקו ושירתו הכריזמטיים, ומעניק חיבור נלהב לחבריו - בהם ציון חורי, ניסו שליו ושמעון חאבא (שבולטים גם בתפקידים אחרים) וכן נדיר אלדר, שאני מצפה לראותו בתפקיד אנז׳ורא. 

אליעד סודאי ריגש ב״שתו אתי״ ובעיצוב הקשר המיוחד עם הילד גאברוש, שגילמו וריגשו הילדים אדם מוכתר, ניב לקט ועמית ברנר. נועם טלמון היה מצוין בתפקיד הכומר המושיע את ז׳אן ולז׳אן ומושיט לו את ההזדמנות לבנות חיים חדשים, רועי קקון היה בוטה וגס כלקוח אלים ברחוב הזונות, וסטודנט נלהב וכמוהו גם גיל קפטן כסטודנט וכמנהל העבודה החרמן שזורק את פאנטין לרחוב.

יחד אתם ועם חבריהם האחרים אפשר לציין את כל חברי הלהקה האחרים, כולם מצוינים בתרומתם למכלול: ג'סיקה אוזן, דורון ישינסקי, דותן עמרני, דנה אלבו, הדרה דדון, יעל הללי, יהושע רונה, מאור גרינר, מירית פרג'ון, ניל משען, שירה רונן ותמר אילנאי. 

סיכום קצר

אעיד על עצמי רק עוד זאת - גם בפעם הרביעית שראיתי את ההצגה הזאת ישבתי מרותק למשחק, לזמרה, לעלילה, לעיצוב הבמה ונהנה מכל רגע, ואפילו נרגש במקומות הנכונים בעלילה. והמקום הנכון יותר להיות בו הוא עתה אולם רובינא בבית הבימה. שם תפגשו את ״עלובי החיים״ בתפארתם. 

לרכישת כרטיסים