החייל הרזה
אינני יודע אם הייתה סיבה כלשהי לעובדה שיצירות של חנוך לוין לא הגיעו לפסטיבל עכו עד השנה. אולי משום שמהר מאוד הפך להיות מיינסטרים, ש-42 מיצירותיו הגיעו לבמה, רבות מהן שבו והוצגו, כולל בבתי ספר למשחק, וגם הגיעו לבמות בחו״ל בהפקות מקומיות. כך שעתה עם העלאת ״החייל הרזה״, שנכתב ב-1998, ממחזות השנה האחרונה לחייו של לוין, היו מי שהרימו גבה בתמיהה - לוין בעכו?
המעניין בתמיהה הוא הכפל המצוי בה: מצד אחד זה בכל זאת הפסטיבל המיועד מראשית קיומו ליצירה של ״תיאטרון אחר״, והתיאטרון של לוין הוא אחר, ומנגד אם במהלך השנים הגיעו לעכו מחזות של נסים אלוני, ואפילו של ויליאם שקספיר (שניהם גם ״זיכו״ יוצרים צעירים בפרסי הפסטיבל), מדוע ייגרע חלקו של לוין, ובמיוחד כאשר ממאגר 22 המחזות שלו שלא הוצגו עד הנה עולה אחד המחזות המרתקים, הפיוטיים והפילוסופיים שלו?
הפסטיבל יגיע לסיומו היום אבל מי שהצליח להגיע לאולם האבירים ג׳ לא ישכח את המחזה הנפלא שתוהה בקול גדול על זהות האדם. גיבור המחזה, סוסיא שמו, הוא חייל שיצא מביתו למלחמה שבכל חמש שנותיה נמלט מהאש, כדבריו: ״אני שראיתי את המלחמה רק מהתחת, כי כל הזמן ברחתי וברחתי ושמעתי את הפגזים והכדורים מבקשים להשיג אותי ומתנפצים סביבי, ורק שמעתי את צעקות הנהרגים והנפצעים סביבי של אלה שברחו איתי.״
כשהוא שב אל ביתו הוא מוצא שהאישה לא חיכתה, והילד מבולבל, כי חייל אחר, שגם שמו סוסיא, אבל שמן וגבוה יותר, וגס ונמרץ, כבש את הבית. וכמו בסיפור איוב, עוד סוסיא הרזה מדבר ונאבק להחזיר עטרתו ליושנה, ואולי גם מתפתה לפשרה, זוחל אל מפתן הבית הכבוש עוד חייל ששמו סוסיא, פצוע ותובע בעלות על נכס, אישה ובן.
החייל הרזה, רועי אסף (צילום: יוהאן שגב)
מתוך שירתו של סוסיא הזוחל ומותו עולה השאלה הגדולה אם יש משמעות לזהות: ״מי זה היה הסוסיא הזה?״ הוא שואל, ועונה: ״גרגר אבק בקוסמוס, פחות מזה, נשיבת רוח, על מה רבנו, על מה התאמצנו, על מה עברו חיינו […] אני לא צריך יותר שיקראו לי סוסיא. אני מעֵבר לסוסיא. אני מעבר לכל. אתם לא תבינו. עוד אין לכם מבט מקיף. אתם עוד מתכתשים על הבל-פה. אני מעֵבר.״
האישה חותמת פנים, לב ופה, הילד נענה לשירי ילדות, אך בסיומו - ואין כאן עניין של ספוילר - מי שנכנס אתם הביתה הוא השמן. הזוחל מת, ואילו החייל הרזה מתחיל לפקפק, כמעט נכנע, אך מתעשת ״לא העצים, לא היער ולא השמש, לא יופיו של העולם כולו - לא ינחמו אותי ולא יצילו אותי מעצמי. כי פעם הייתי כאן, ופעם צחקתי וחיבקתי אשה וילד, ואכלתי מרק חם, ועכשיו מישהו אחר צוחק ומחבק ולוגם במקומי. ועכשיו מישהו אחר במקומי. ואף אחד לא יוכל לעקור לי את זה מהראש. לעולם לא.״
מימין: עלאא דקא (תמונת יחסי ציבור), משמאל: נינה קוטלר ואייל נחמיאס (צילום יוהאן שגב)
את הפיוט הגדול העובר כחוט שני לאורכו של המחזה, שיש בו גם הרבה מהברקות-האבחנה האנושיות של לוין, ביימה ברגישות טל ברנר, שגם עיצבה את הבמה, והניבה משחק משובח של נינה קוטלר, כאשת החייל, טומי צור כבנו, ולוטוף נוסייר בשלושה תפקידים - שני שכנים, והסבא.
ובעיקר שלושת הסוסיות: רועי אסף, ששב ומפגין כסוסיא הרזה את הגמישות המיוחדת שלו, במעברים המעודנים שלו בתחילת ההצגה הנראית כמונולוג ארוך שבו הוא הופך ממספר ועד, לאדם מיוסר המתבונן על עצמו כגיבור העלילה, ואינו יכול להושיעו; אייל נחמיאס הוא סוסיא השמן, והוא מיטיב לעצב גם אטימות לזולתו ושתלטנות על הנכס שהוא שלו ורק שלו, וגם רגישות לעצמו כמי שחרד למקומו.
את הסוסיא השלישי, הזוחל אל מותו, מגלם עלאא דקא, מצעירי תיאטרון באר שבע ובוגר בית ספר גודמן שם, שכובש את הלב בעידון המיוחד שהוא מביא לתפקיד, ובכוח השכנוע שהוא מעצב כך שנוצר הרושם שאולי בכל זאת הוא הסוסיא האמיתי. שהרי רק מי שיש לו נכס יכול לוותר עליו. אבל לוין אינו מפענח את המשולש הזה, ואפשר לראות אמירה פוליטית חרישית גם בבחירת דקא ונוסייר, לגלם נכד וסבו הנפגשים ומתאחדים במוות.
החייל הרזה, רועי אסף (צילום: אייל לנדסמן)
זה היה Pa’am
יצירה מקורית ולא שגרתית לרפרטואר שהיה עד כה בפסטיבל עכו הביא המוזיקאי ומעצב התאורה נדב ברנע. המופע הוא דרמת-מיצג מרתקת שבה מוזיקה, אור וטקסטים אישיים יוצרים אמירה, שמתוך הערפול התחילי שלה מתגבשת תמונה שייתכן מאוד כי היסמכותה על יצירות עבר של ברנע בתחום השירים שכתב והלחין יכולה להצביע גם על כיוונו האישי כיוצר, וגם על מעמדו הביוגרפי האישי הפרטי.
ברנע מצביע ביצירתו על איזו תזזית בתחום המודע והתת-מודע של מי שחוויות כואבות עיצבו אותו, ועדיין התודעה שלו איננה נאחזת באירועים אחרים, חדשים שזה עתה קמו והיו, ואשר אופטימיות ואופק בהיר מתעוררים בהם באור יקרות שכבר התמקם בתוך המנהרה.
דרמת-מיצג, בשונה ממיצג או מדרמה, היא יצירה שהמצב שלה נראה סטטי אך בפועל הוא תנועה שבה מתקיים מתח גבוה - או משתעשע לעתים - בין כוחות מנוגדים הנאחזים זה בזה כדי למנוע מהזולת להתקדם ולהותיר כל אחד מהם מאחור. הקרב הניטש בין שני זכרונות, למשל, הוא הביטוי לכך, ולרעב וצמא, אובדן או גסיסה בדרך אל מקווה מים במדבר.
PAAM (צילום: גילה גלעד)
אלה הם פרקי זכרונות אישיים שמגישים אורה מאירסון, דורון תבורי וערן צור, טקסטים שכתב עולמו של ברנע, גם אם בידו של אלי אליהו ובארט-וידיאו של נמרוד צין. האזנה והתמקדות נדרשות כנגד החוויה החושנית של מגע האור, צורותיו, מקורותיו והמבנים שנוצרים בקרני התאורה ומעירים השתאות חושנית בדמותו של השחקן פאולו א. מואורה, שהוא כצל עובר עירום בתוך האפילה הכבדה שהוא נטמע בה.
פיענוחה של היצירה הזאת הוא אישי לכל צופה בה, אך כבמיטב היצירות בתחום האמנות היא תיאטרון במיטב האחר. השונה בו ואיכותו הגבוהה הם המכנה המשותף הגבוה של הפסטיבל ושל המניפסטו האמנותי המצטבר שלו, בכל שנה בנפרד, אך בעיקר בסך כל מופעי הפסטיבל מאז הקמתו על ידי עודד קוטלר ב-1980.