המחזה הוא ארגז חול

לא יודע מה קרה, אבל לא התעוררתי משנתי, למרות השעון המעורר, ונדמה, אני חושב, שבכלל חלמתי את מאמר הביקורת על ההצגה החדשה בחאן הירושלמי ששמה ״שיר ישן, נושן…״ ומחברה והבמאי שלה הוא מיקי גורביץ׳, מנהלו של התיאטרון, שכבר איננו ילד ואיכשהו שב וחוזר - ולא בפעם הראשונה - אל משהו שמזכיר לי משחק בארגז חול.

שם, בארגז, שהוא המחזה שהוא כותב תוך כדי משחק עם ילדי השכונה הכי טובים שלו, כמו שילדים היו עושים פעם בחצרות האחוריים, הוא בנה ״בית קפה לילי״ שיש לו שלושה מאפיינים חשובים: בעלת המקום, אילנה; הוא ממוקם מול מחסן התלבושות של התיאטרון הסמוך, שחקניו ועובדיו נוהגים לשבת בו, בעיקר אחרי ההצגות; בקומה מעליו יש בית זונות פעיל מאוד.

אין קומה שניה על הבמה אבל בהחלט יש תפאורה, די מצוירת, שעיצבה סבטלנה ברגר, עם דלת קיר זכוכית שמפרידה בין העולם שבפנים עם שחקנים שמתגעגעים למחזה קלאסי אבל רוצים גם משהו חדש שלא תמיד יש בו תפקידים טיפוסיים החוזרים על עצמם, לבין העולם הזה שבחוץ, או בין מירי, בית״ר כדורגל, וגינדי כמייצגי המציאות הקשה והמעיקה שבה מחלקים לנו ״אסימונים של שנאה״. מציאות שהיא (הלוואי!) רק אשליה בעוד שהבמה היא האמת (מה שנאמר היפוכו של רעיון מקובל על חלוקת התפקידים בין החיים לתיאטרון). 

שחור זה רק תחושה

וכך, ומשום כך ולשם כך יש בהצגה סיפורים על פרח שחור, שזה בעצם רק חלום של השחקנית הצעירה וכבר כוכבת נטלי אליעזרוב הנרגשת כי שחור זה לא צבע אלא רק תחושה או משהו כזה, ויש איתי שור שהוא שחקן קצת נמוך מחבריו אבל הוא יודע שעל הבמה הוא בדרך כלל אפילו יותר גבוה מהם,  וכמובן מיקי יעשה לו נס והוא ירחף באוויר וכשינחת ישוב בפיג׳מה יפה - אחת מהתלבושות שחלמה ועיצבה יהודית אהרון.

ויש אהבה כמעט נשכחת בין בעל ואישה שהם שחקנים ותיקים שבהצגה הזאת משחקים את עירית פשטן האלמותית ואת אריה צ׳רנר המיתולוגי שאין עליהם ועל הכישרון שלהם, ואנחנו אוהבים לאהוב אותם. ויש אהבה כבר לא כל כך אסורה אבל עדיין כואבת ואפילו מרגשת בין השחקן גיא גורביץ׳ שרוצה לשחק גבר, ובין אריאל וולף שמייצג את מה שבחוץ ועל כן הוא לא דמות של שחקן בהצגה הזאת, למרות שהוא בעצם שחקן מצוין בדרך כלל.

ויש, כמובן, כי אי אפשר בלי, ניר רון שאוהב לדבר עם הקהל ולהתבונן בחבריו כאילו הוא ה״דאוס אין מכינה״ - ובטח כבר נמאס לו העניין הזה שחוזר שוב ושוב ועל כן זה נקטע וצומצם וטוב שכך לטובת עיצוב דמות של שחקן די נודניק שמאוהב במלצרית אילנה - שנראית לי דווקא כבעלת המקום - כפי שמעיד עליה משחקה של נילי רוגל העמלנית מרירה קצת מבוקר עד ערב אך נפתחת כפרח ורוקדת לנו מקסימה את הסיום שיצרה עבורה הכוריאוגרפית רננה רז.



שיר ישן, רחוק... (צילום: ז'ראר אלון)


הקהל מאיר את הבמה

ובתוך כל זה, איך לא, היואב היימן הנאמן לחאן ולמיקי ככלב ועל כן אחרי על פי המסורת של היוונים הוא חוטף מאחורי הקלעים מכות מאוהדי בית״ר - כך הקבוצה כותבת את שמה וזו כמובן טעות - הוא משחק בגד, בתלבושת מתאימה, וגונב את כל ההצגה לכל החברים שלו בהתחלה שזה נראה ככה מצחיק ואחר כך שזה נהיה בודד לו, ועצוב וטרגי באמת.

אפילו המוזיקה היפה של דניאל סלומון הורידה דמעה או שתיים, כמו זרזיפי האור שזלגו מהפנסים שרוני כהן תלה מלפנים ומאחור ומלמעלה וגם למטה. ולא היה וידאו ארט למרות שהכל מריח קצת נוסטלגיה כמו שרומז שם ההצגה המצחיקה-מרירה ואולי גם קצת מתארכת מתעקשת, וכמו שמעיד השיר היפה ״אהובתי יפה שלי״ שכתב יורם טהר לב ללחן הרוסי (ברור) של בוריס מוקראוסוב, שמנגן ושר גיא ואחר כך כולם.

כי זה בעצם שיר אהבה של מיקי גורביץ׳ לאהובתו - הבמה. שם הוא מאהב, קוסם, עבד, בשבילה הוא מחפש בתוכו מחזות שמבקשים להיכתב ולהיות מוצגים. וזה ברגעים רבים יפה ונוגע ללב, ולפעמים גם לא כל כך, אבל זה בהחלט מותר ומקובל בין אוהבים, לא כן?

וכך בסיכום, מיקי גורביץ׳ יצא לחפש מחזה, בלי לדעת לאן הוא יגיע. הקהל יכול לעזור לו, כמו שאומרת השחקנית גיזלה פשטנציה על האנשים שיושבים שם בחושך ש״המבט שלהם מאיר אותנו. הוא האור שנופל עלינו עכשיו. בלעדיו נהיה כמו זר הפרחים הנבול הזה.״ ובהחלט מגיע לו לקהל הזה, שגורביץ׳ ישמע בעצתה של המלצרית שלו ויעשה הצגה עלינו.



שיר ישן, רחוק... (צילום: ז'ראר אלון)



עד אז ״שיר ישן, רחוק…״ זה מה יש. בשבילכם.