סיפור הקמתה של שכונת נוה צדק, 22 שנים לפני שנוסדה תל-אביב, הופך בבית רוקח לתיאטרון שיש בו דמיון ומציאות יצירתיים, והכל גם מלווה במטעמים
בראשית הייתה שכונה
מעמדו של ראש עיר נקבע בתודעתי מילדות. תחילה זה היה מאיר דיזנגוף שנפטר זמן קצר לפני לידתו של אחי הבכור, ועל כן שמו השני מאיר. הייתה איזו גאווה שהלכה עם השם. אבל כשאני נולדתי כבר היה ראש העיר ישראל רוקח, וככל שגדלתי כך הפך שמו לשם נרדף לעיר שלי.
לימים למדתי לדעת שעם כל הכבוד לדיזנגוף וחבריו ב"אחוזת בית" הם בעצם המשיכו את מפעל ההתיישבות העירונית היהודית שהתחילה שני עשורים ויותר לפני כן בשכונת "נווה צדק". תהילתם השכיחה מרבים את קודמיהם. אחד ה"נשכחים" האלה הוא שמעון רוקח, אביו של ישראל רוקח, וסבה של האמנית לאה מג`רו מינץ שיום אחד החליטה לעשות מעשה ולהפוך את ביתו של סבא למוזיאון שבו יסופר על הפרק הנשכח בתולדות העיר והארץ. תערוכה מתמדת, צילומים, תעודות, חפצים – כל אלה סיפרו איך קמה והייתה השכונה, איך התפתחה, ובמה נאבקה עד שנעורה לחיים חדשים לפני כשלושים שנה בתקופתו של ראש העיר שלמה להט.
אלא שבתערוכה דוממת לא היה די ולפני קצת יותר משנה הוחלט על צעד נוסף, אטרקטיבי במיוחד, שיביא לבית רוקח ואל התודעה ההיסטורית של דורות ותיקים וצעירים את סיפורו של שמעון רוקח ומפעלו החלוצי, ויפתח את תיבת ההיסטוריה של העיר להתבוננות חדשה, ולהעלאת נשכחות מנבכיה. צעד זה היה העלאת הצגת תיאטרון, שרצה שם כבר שנה תמימה, פעם בשבוע בשעות הערב, ולפעמים גם בשעות הבוקר, לתלמידים שמוריהם שמעו על ההצגה, באו, התלהבו ומיהרו להביא אותם לפגישה המיוחדת עם העבר.
זיכרונות אישיים והיסטוריים
ההצגה שכתב וביים אמיתי יעיש היא פנינה בוהקת שראויה למחמאות, כתיאטרון עשוי טוב וכשיעור בהיסטוריה שמוגש בדרך מקורית. את התחקיר למחזה ערכה גלי הדר מינץ, דור רביעי במשפחת רוקח, ואילו יעיש כתב מחזה שיש בו דרמה, הומור וקסם נוסטלגי אמיתי.
המחזה בנוי כסיפורה של חנה, בתו האהובה של שמעון רוקח, המשחזרת זיכרונות אישיים שלה, לצד סיפורים שסיפרו לה אמה ואביה. כך אנו שומעים כיצד עלה בדעתו של רוקח הרעיון לצאת מגבולות יפו, איך גייס את שותפיו לרעיון, ואפילו איך קיבל לידיו את שטח האדמה המרוחק להקמת בית עלמין, הלא הוא בית הקברות ברחוב טרומפלדור.
המבט ההיסטורי מלווה תמיד בדרמות אישיות, פרטיות – כמו הסכסוך בין רוקח לאחיו הבכור, או כמו מאמצי השכנוע שהפעיל רוקח על רעייתו כדי שתסכים להגירה הקטנה מבתי יפו אל גבעת החול שמצפון לה, ולבסוף, סיפור התאהבותה של הבת חנה ברופא העיניים הצעיר ד"ר מג`רו ועקירתה עמו לירושלים, לשברון לב אביה.
טעם של עוד
את הסיפור שמספרת חנה מעטרות בובות קטנות שעיצבה להצגה אלית ובר. ובר גם עיצבה את התלבושות ואת הבמה המיוחדת – מעין שולחן גדול שעליה משחקות הבובות כשהן מופעלות בידי שני שחקנים.
אמיתי יעיש ביים את ההצגה בקצב נכון, תוך הדגשת פרטים או מצבים תיאטרליים. כל אחד משני השחקנים המפעילים את הבובות , אמיתי מילוא וג`ק שווילי, מגלם שורה של דמויות, כשכל אחת מהן, כל בובה, זוכה לעיצוב אנושי ייחודי במחוות פנים וגוף של השחקנים, בגיוונים של קול, ובאיפיוני יחסים ביניהם.
בתפקיד חנה משחקות לסירוגין גילי בן אוזיליו ושרגית ביקובסקי והן מספרות את סיפור המסגרת כדמות המשתתפת בו בפועל, ולא רק כצופה מן הצד במתרחש. ראיתי את שתיהן, וכל אחת מהן מביאה עמה קו ייחודי, בהתאם לאישיותה כשחקנית. בן אוזיליו מעצבת את דמות המספרת כמי שעדיין מצויה שם, ומגיבה על המתרחש כאילו היא חלק מאותו אירוע היסטורי. ביקובסקי מעצבת את הסיפור בניחוח נוסטלגי יותר, כמתענגת על הפרטים שהיא אוהבת לשוב ולספר.
גיא הדרי עיטר את ההצגה במוזיקה מלאת אווירה, ובניחוחות של מזרח ומערב. ואב רכס עיצב תאורה זעירה שמשרתת היטב את הנופים השונים – בתוך הבית ובחוץ. על מסך קטן ברקע מוקרנים כל הזמן צילומים מאותם ימים, וברגע מסוים ומרגש מופיעות שם גם צלליות מקסימות (ושוב, בהפעלה של מילוא ושוילי).
בסופה של ההצגה הזאת נשאר בפי טעם של "עוד", ממש כמו הטעם של המטעמים שמקבלים את פני הבאים להצגה, במהלך השעה שלפני תחילתה. מעדנים אופייניים למטבח היהודי באותם ימים, החל בשמאלץ אמיתי, גפילטע פיש עם גזר, כיסוני בשר, בורקסים, קישקע – המגיעים לבית רוקח הישר ממסעדתו של השף חיים כהן. יש גם יין, ובימים שאינם גשומים או קרים במיוחד, הקהל מוזמן לחצר, לשתות קהווה או תה לצלילי מוזיקה ערבית שמנגנת קבוצת נגנים, שבעלי עין זריזה יזהו אותם גם בתפקידים אחרים במהלך הערב.
ההצגה מתקיימת בקומה השנייה בבית רוקח, ויש שם מקום לשמונים איש בלבד, מה שמקנה להצגה ולערב כולו תחושה אינטימית ומשפחתית מאוד.
02/02/2006
:תאריך יצירה
|