אודליה מורה מטלון, יוצרת "פרומות", למדה על עצמה שהיא יכולה ובגדול. היא כתבה, שיחקה, בחרה את היוצרים שלה ויחד עם אליענה שכטר, הפרטנרית שלה על הבמה, גם ביימה בונבון של הצגה.
שיחה עם מי שהייתה עד לפני שנים מספר הנכס המבטיח של תיאטרון הקאמרי, ומאז מדלגת בין הפקות פרינג` לתיאטרון הממסדי. "פרומות" שחלקה את הפרס הראשון בפסטיבל עכו עם "שמטרלינג" ממשיכה לרוץ ובימים אלה מועלית בצוותא תל-אביב.
נפלת? קום ותבדוק משהו אחר
כשאני שואלת את אודליה מורה מטלון על תחילת הדרך שלה בעולם התיאטרון היא מתחילה לספר על "ניסן נתיב" ומיד מסייגת "לא בעצם זה התחיל קודם". כמו הדמות שלה בהצגה "פרומות" היא קופצת מאסוציאציה אחת לשנייה, מקפיצה בדימוי או שניים ומתבלת בתובנות אישיות.
- אז זה התחיל לפני ניסן?
"כן עם דורון פולק וקבוצת טארה. ימי הנעורים. תקופה תוססת ומסעירה בה גיליתי יוצרים כמו פינה באוש ויאן פאבר, על הרב תחומיות שסבבה את התיאטרון. למדתי שתיאטרון זה לא רק הצגה. אני חושבת שתקופה זו עיצבה הרבה ממה שאני כיום. אחרי הצבא הגעתי לניסן נתיב. לשלוש שנים של טריפ אחד גדול. שנים של גילוי היכולות שלי והחומרים מהם אני עשויה. כל הזמן גירו אותנו, ודאגו שנעניין את עצמנו ואת האחרים. נפלת? קום ותבדוק משהו אחר".
- ומניסן, הדרך לא הייתה ממש מפרכת?
"לא. מיקי גורביץ לקח אותי להפקה המיתולוגית של `הכבש ה -16` בתיאטרון הקאמרי, מה שהיה לאחת החוויות הכי יצירתיות שהיו לי בחיים. זאת הייתה הפקה אולטימטיבית - ארבעה חודשים לחזרות, בחלל משלנו, שיעורי פיתוח קול ועבודה עם יוני רכטר שבזכותו אני שרה היום. במשך שנה שלמה לא האמנתי שאני מקבלת כסף עבור מה שאני כל כך אוהבת לעשות. החשיפה לקהל, נתון שהוא כל כך חשוב לשחקנים, הייתה כה גדולה שעד היום זוכרים לי את התפקיד שעשיתי שם. מה שמוכיח שאפשר לקבל מתנות גדולות ולעבוד על חומרים מאתגרים ועם יוצרים מוכשרים ונפלאים גם בממסדי, כמו שאפשר לעשות פרינג` ובעצם סתם לטחון מים".
"הקאמרי היה לבעל, והעבודה עם אושרה הייתה כמו פגישות עם המאהב"
- לאור חוויות שכאלו איך קמת יום אחד ועזבת את מושא חלומם של רוב השחקנים בארץ - עבודה בטוחה ותפקידים משמעותיים באחד מהתיאטראות הגדולים ?
"תוך כדי עבודתי בקאמרי אושרה אלקיים פנתה אלי לגבי פרויקט שהיא תכננה להעלות. הפרויקט עצמו לא יצא לדרך אבל החל בינינו שיתוף פעולה מרתק (שהבשיל לבסוף ל"אני הלכתי אז" -מופע היחיד של מורה מטלון שביימה אלקיים - ל. ד.) התחלנו מכלום. שאלנו מה מעניין אותנו ומהר מאוד הגענו לשירה. זאת האמנות המזוככת. תיאטרון טוב הוא שירה. עולם של דימויים. אז התחלנו להראות אחת לשניה שירים, כמו ילדות קטנות מתלהבות. חצי שנה רק הסתכלנו בטקסטים. מתוך זה התחלנו לנפות ונכנסנו לעבודה. ניסינו את הכלים. עד שיום אחד אשרה הביאה את `שיר אהבה צועני` של יונתן רטוש והתאהבתי.
"הרומן התחיל. הקאמרי היה לבעל והעבודה עם אשרה הייתה כמו פגישות עם המאהב. מפגשים לנשמה. בלי העבודה בקאמרי אני לא בטוחה שהחוויה הזו הייתה מתאפשרת. לא היה בזה רווח כלכלי, וכמו כל פרויקט לא מתוקצב היתרון היה הזמן. ואושרה אוהבת לקחת את הזמן. היינו נפגשות פעמים שלוש בשבוע, עם הפסקות כשהייתי נכנסת לחזרות. אבל כשאתה מתחיל לטעום את הטעם של לעשות את הדברים שלך אתה לא יכול להפסיק.
"באותה תקופה גם נכנסתי להריון שני וזה היה חלון הזדמנויות. אחרי הלידות אני תמיד לוקחת את הזמן ונכנסת לבועה עם התינוק שהרי אדם חדש הגיע".
- ולא חששת לקחת את הזמן, הרי לצופים זיכרון קצר ושוכחים אותך מהר ?
"בפעם הראשונה שעשיתי את זה אולי כן. אבל לא חששתי מזה שישכחו אותי אלא מזה שלא יהיה לי צורך בתיאטרון. היה לי טוב בבית. אז הבנתי שאני נידונה לעשות מה שיעשה אותי מאושרת ואם כרגע זה מה זה, אז אשאר בזה. וכמובן שבפעם השנייה כבר הכרתי את הדפוס וידעתי שכשארצה אני אחזור לשחק. יש לי ביטחון במקום שלי בתיאטרון. וכך ברגע שסיימתי להניק תפסתי מיד את ההזדמנות להוציא את ההצגה. מגיע רגע שבו אתה חייב לתת את כולך לפרויקט אחד ואני עשיתי בחירה.
- את אומרת שלהיותך אישה ההופכת לאמא היה חלק גדול בהחלטה, ועדיין זה לא אומר שחייבים לבחור בין קריירה מטאורית בתיאטרון ובין אמהות?
"תראי זה לא מחויב המציאות. זאת הייתה צומת דרכים ולי היה נוח לא להיכנס חזרה למסלול האינטנסיבי של חזרות והצגות עד אמצע הלילה, ועדיין להמשיך ליצור. זה התאים לי אז החלטתי לרדת מהדרך הראשית, לוותר על הקאמרי לטובת דרך בה לפחות רואים את הנוף".
- ובדיעבד את מצטערת על הבחירה?
"ממש לא. הייתי חייבת לעצמי את ההפקה הזו. שם למדתי לעשות יש מאין. אושרה נתנה לי את החופש וידעה לצוד את הרגעים היותר טובים. היא נתנה לי צידה לכל החיים. היום אני מבינה שלא חייבים או או. התבגרתי. ולראיה אני משחקת מדי פעם שוב ברפרטוארי קצת בחיפה ובבאר-שבע שם גם אפשר להרגיש מאד יצירתיים".
"ואז דניאלה מיכאלי התקשרה"
- "פרומות" מגיע חמש שנים אחרי "אני הלכתי אז". מה קרה בינתיים , למה עכשיו ומה פתאום עכו אחרי שעשית כל כך הרבה?
"אחרי המופע נכנסתי לתיאטרון חיפה ובמקביל התחלתי לעבוד עם איילת רון על`גוויותי ורבותי` במעבדה בירושלים".
- שוב בדילוגים בין פרינג` לממסד ?
"הילדים גדלו וזה משפיע. הזמן הולך ומתרחב. אפשר לעשות יותר. ובאמת שכיף לי לעשות במקביל גם ממסדי וגם פרינג`. היום אני יודעת שרק בצורה הזו אני מסופקת. לא רק כלכלית אלא מהותית. יש כיף גדול בפגישה עם במאים מנוסים ובמקביל להיפגש עם עצמך ולחפש את הדבר שלך. אותו דבר כל כך חמקמק. זה היה שנה שעברה, בסתיו, ככה תחילת החורף, פתאום אחרי כל כך הרבה שנים, לראשונה לא ידעתי מה יהיה הדבר הבא שאני רוצה לעשות. פתאום הטלפון הפסיק לצלצל ואת שומעת את השקט, ואין לך ברירה אלא לחוות את זה בעוצמות. תהום נפערה. אני מניחה שגם לעניין הגיל יש משקל.
"אז התחלתי לעשות חשבון נפש וצללתי פנימה. שאלתי את עצמי מה אני רוצה ומה מעניין אותי וניגשתי לחומרים שהעליתי באותו קיץ בסדנאות הבמה. צפיתי באחת הסדנאות, ותוך כדי שאנשים עובדים שרבטתי שירים, חלומות וכל מיני תובנות שעלו לי. ועם הצלילה לחומרים הללו הבנתי שאני צריכה סטודיו. רצה הגורל והתפנתה דירה שיכלתי לעבוד בה וכך הייתי קמה כל בוקר וכמו הולכת לעבודה נכנסת לסטודיו עם עצמי ומצלמת וידאו. כשחקנית אני בדרך כלל עובדת עם אנשים, ואנשים הם מתווכים ואני חיפשתי את עצמי נטו.
"המצלמה הייתה הדבר הכי מידי ובלתי אמצעי שיש. לא הייתי צריכה אפילו מילים להתנסח. בהיתי, זזתי, התפשטתי, בכיתי, נזכרתי... ואז דניאלה מיכאלי התקשרה והציעה לי תפקיד במשהו שרצתה לביים, אבל לא יכולתי להיכנס לשום הפקה. סיפרתי לה מה אני עושה וזה עורר אצלה עניין והיא הציעה לי לכתוב הצעה לפסטיבל עכו. אני זוכרת את הרגע הזה – קיבלתי פרפרים בבטן מהתרגשות ובהלה. זה כמו להתאהב., או כמו כל הדברים החשובים שקורים לנו שאנחנו מסרבים לקבל. סגרתי את הטלפון וידעתי שיש כאן משהו. לא ידעתי עדיין מה”.
"למסגרת של עכו יש עדיין קסם"
- ואז התחלת לכתוב. מה פתאום לכתוב, למדת כתיבה?
"לא מעולם לא למדתי. אבל אני כותבת מאז שאני מכירה את עצמי. לפני כמה שנים , בעקבות פניה של שמוליק בעלי עיבדתי לבמה שני סיפורי ילדים. כתיבה זה לא מקום מובן מאליו בשבילי, אני קודם כל שחקנית. ולמרות שמשחק זה המהות שלי מה אני אגיד לך התענוג שבכתיבה הוא מדהים כי אתה לא מחויב לאף אחד. מקסימום זורקים. אז התחלתי לכתוב ויצאה לי הסצנה הראשונה של `פרומות` ובחרוזים. כנראה קל לי יותר לדייק את עצמי בחרוזים. ותוך שבוע כתבתי חצי מחזה. ישבתי כל בוקר בקפה מאיר לכתוב. ניסיתי לעניין, לרגש ולהפתיע את עצמי. לכאורה לא נגעתי בחומרים בהם התעסקתי בסטודיו אבל הם נכנסו בצורה בלתי מודעת, בדלת האחורית".
- את מייחסת חשיבות גדולה לחוויית ההורות ולמעשה לא באמת נגעת בה ב"פרומות".
"כנראה שאין לי מספיק פרספקטיבה. אני לא החלטתי במה אני מתעסקת, אלא גיליתי ומסתבר שזה היה יותר מהמקום של הילדה שבי ולכן האמא שם היא אמא שלי. אני שם לא `אמא של` ולא `אשתו של` ולא `אהובתו של`, אבל אי אפשר להתחמק מלהיות `הבת של`, עם זה אנחנו נולדים".
- לא חששת מעכו, כמסגרת פסטיבל, על כל הכרוך בזה?
"זאת הייתה הזדמנות מבחינתי. וסך הכל על כל הבלגן, והתקציב המגוחך שהפסטיבל נותן, שאי אפשר בלעדיו, למסגרת הזו יש עדיין קסם. ולמוגבלות יתרון והוא שהיצירה מסננת מעצמה את מי שלא מאוד רוצה לקחת בה חלק. אם הייתי מעלה את החומר במסגרת אחרת לא בטוח שהייתי יכולה להקשיב לעצמי כל כך. בתיאטרונים ממסדיים למשל צריך לדעת מהר ולתת תשובות".
"לפרינג` אין מנגנון שיווקי"
- אפרופו לקחת חלק, מה עם המדיומים השכנים – כמו קולנוע וטלוויזיה?
"עשיתי כמה תפקידי אורח ב`זהו זה`, והשתתפתי בתכנית בישול ובסיטקום אבל האמת שבעבר חשבתי שאילו מדיומים יותר של במאי. שיגע אותי שהם יכולים לשנות בעריכה את כל מה שעשיתי וגם החשיפה המטורפת הזו לצופים לא נראתה לי פרופורציונלית. היום אני מרגישה שזה יהיה הדבר הבא. היום הדיאלוג הזה מעניין אותי. אני כבר לא חייבת לבוא במגע עם הקהל ואני רוצה להרחיב את הגבולות שלי".
- את הולכת לאודישנים?
"אם החומר נראה לי מעניין. תראי אני לא לוקחת את ההכרה שלי כמובן מאליו והיום, אחרי החוויה של לביים קל לי גם יותר להבין את המקום הזה שלא כל שחקן מתאים לכל תפקיד. כשחקנים זה משגע אותנו, כי אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לעשות כל תפקיד, אבל אנחנו לא תמיד מתאימים למה שהפרויקט דורש ומכיוון שזה לא משהו אישי אין לי בעיה לעשות אודישנים.
- ובתור יוצרת שמדלגת בין הגופים היית ממליצה על חיבור בין הממסדי לפרינג`?
"אני מאמינה שלפרינג` יש הרבה מה לתרום לממסדי ולהפך. עמוס עוז כינה את השירה `מנגנון החמצון` של השפה העברית, ואני חושבת שלממסד צריך להיות אינטרס לקדם את הפרינג` ולדאוג שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים. הרי מהניסיונות של היוצרים הצעירים המנגנון יוכל להתחדש. היתרון של הפרינג` זה שהוא לא חייב להתחשב במפעל המנויים ולא להיענות לתכתיבים ולכן אם הפרינג` יחלחל לממסדי שני הגופים רק ירוויחו מזה.
"היום, אחרי שנחשפתי למנגנון ההפקתי עם "פרומות" אני מודעת לחשיבות השיווק. הבעיה של הפרינג` זה שאין לו מנגנון שיווקי ואז למרות הביקורות המצוינות של המבקרים ושל הקהל שכן מגיע, זה מסתכם בקובץ אנשים מצומצם ונשאר אליטיסטי. ברגע שתיאטרון ממסדי יאמץ לו מספר הצגות ושכל תיאטרון יבחר לעצמו הצגות לטעמו, קהל המנויים יחשף קצת גם לתיאטרון אחר, וכדאי להרגיל את הקהל לעוד טעמים ולשפות תיאטרוניות קצת שונות. פרינג` זה לא אומר בהכרח לא קומוניקטיבי, אמנם יש גם הצגות בוסריות או אוונגרדיות אבל מאוד מוערכות שהחוויה התיאטרונית בהן קצת שונה. וזה כמו מוזיקה קלאסית או יין, לוקח זמן אבל בסוף לומדים לאהוב את זה.
"אז אני לא קוראת למנהלי התיאטראות לממן את הפרינג`. אני אומרת קחו הצגות מוכנות וחבקו אותן. כולם ירוויחו מזה. היוצרים לא בנויים לשווק את היצירות שלהן לבד, וזה מה שאולי גם יאפשר להם להרוויח משהו. אם לא בעבור החזרות, לפחות בעבור ההצגות".
זמן הבהייה החסר
- החמקמקות של החלום, הזיכרונות, החומרים מהם אנו עשויים, מאוד מעסיקים אותך
"ובעיקר מחשבות שנכנסות להן תוך כדי שאנחנו מדברות. מחשבות כאילו אנחנו לא טורחים להוציא החוצה כי אנחנו אנשים ברורים וגדולים וזה מקום קצת ילדי. לילדים מותר. כילד אתה יותר פנוי לדברים הפחות מעשיים של החיים כמו בהייה".
- למה את מתגעגעת?
"לבהייה. הייתי רוצה יותר זמן בהייה. זמן שלתוכו מתנקזים הדברים האלה שאין להם שם".
- ומה הלאה?
"ישנם דברים שמתחילים להתבשל. כמו קצוות של חוטים שצצים החוצה. אבל עדיין אין לי את השקט בכדי לראות את הדברים בבירור. יש לא לדעת ממקום של רעב, מצב שאולי מבהיל יותר אך בו זמנית גם דוחף לעשייה ואילו אני עכשיו במקום שאני צריכה קצת שקט. הדבר היחיד שאני יודעת שלא אוכל לעמוד בפניו זה תפקיד טוב וכשאני אתאהב אדע. כמו באהבה אי אפשר להחליט במי להתאהב אבל כמו שאמא שלי הייתה אומרת - כשזה מגיע יודעים".
"פרומות" תעלה ביום רביעי , ה- 8 בפברואר וביום שלישי, ה-28 בפברואר ב- 21:00, בצוותא תל-אביב. לפרטים נוספים
05/02/2006
:תאריך יצירה
|