מחווה נוסטלגית

אפשר לומר, בוודאות שיכולה להתגלות כנבואת-שוטה, כי ״תיכון מגשימים״ עולה על דרך-הלהיטים הבטוחה שכבר הוכיחה את עצמה בהצגות הקודמות של תיאטרון ״האינקובטור״ הירושלמי, ״העיר הזאת״ שנכתבה כמחווה לספרים וסרטים בלשיים, ובסגנון ראפ, ו״הטרגדיה של מקבת״ שניצלה את שקספיר וספוקן-וורד במחווה לסרטי אימה.

אבל זה לא הספיק לשלושת יוצרי הלהיטים האלה, חברי להקת ״ויקטור ג׳קסון״ והמנוע תלת-הבוכנות של ״האינקובטור״ - עמית אולמן, במאי וכותב ראשי, עומר הברון, עוזר במאי וכוכב ראשי, ועומר מור, אשר על ההפקה המוזיקלית. למעשה גם התבגרותם האמנותית לא סיפקה אותם ובגיל צעיר הם נותנים דרור לנוסטלגיה שלהם לימים שבהם היו בתיכון, אי שם בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21.

והימים ההם היו ימים נלהבים והמוזיקה זרמה בעורקים, חלק ממנה בוורידים, והשטותניקיות הייתה סבבה. וכך, הפעם הם בחרו לייחד את מאמציהם היצירתיים המצוינים בדרך כלל למשהו שמייצג אותם ואת קרקע גידולם, במחזמר נעורים שיהיה, כהגדרתם, ״מחווה לדור שלנו… ואולי מחווה לנעורים באשר הם. כשם שחקרנו את הז׳אנר הקולנועי ניסינו גם לשחזר את תקופת התיכון שלנו.״

וכך הם בחרו להתמקד באותם מאפיינים מוכרים של סרטי נעורים, ושל הרבה יצירות דידקטיות המיועדות לכך מגיל הגן ועד התיכון, איך לקבל את האחר, את החדש, את מי שמביא עמו משהו שמערער את הקבוע והמוכר והבטוח. ב״תיכון מגשימים״ זה קורא כאשר לשנה האחרונה בתיכון היאפי בעיר הגדולה מגיע מנס ציונה יואב, בן לאם יחידית, הנאבקת על קיומם.



צילום מגשימים (צילום: ארתור לנדה)


ראפ בן זמננו

את סיפור ההתנגדות, הלעג והבוז שצעירים צפונבונים או מאצולת רחביה הירושלמית מפגינים כלפי החדש מהפרובינציה, איגד טריומוויראט היוצרים המוכשרים בסיפור שיש בו גם רומנטיקה, גם מאבק בין דורי, והרבה אדרנלין וטסטוסטרון, שמתפקדים מצוין בראפ בן זמננו, שסגנונו הרחיק לכת ממקורותיו ההיסטוריים והתפתח בכיוונים ובאמצעים שונים.

וכך הם בחרו להשתמש בראפ-באטל, שהוא האמצעי של התיכוניסטים להגדיר מי למעלה ומי למטה באמצעות קרבות בין שני ראפריסטים, שכל אחד מהם אמור להאדיר את עצמו ולעלוב ביריבו, באמצעים מילוליים, בדרך כלל מאולתרים, ומוזיקליים בסיסיים. 

וזה בעצם מה שקורה בהצגת ״תיכון מגשימים״ שבה המוזיקה הטובה היא באותם קטעים שאינם ראפ, והטקסטים המעניינים באמת הם אלה שמגיחים בהצלחה בחלקה האחרון כאשר הדור המבוגר נכנס לתמונה ומציג ערכים, טובים או רעים - אוניברסליים או קצת יותר אקטואליים ומקומיים.

אבל הראפ הוא העיקר וזה עשוי כך שהלהקה כולה משדרגת את עצמה בביצועים השונים - בדרך כלל רק הבנים, אבל בהמשך לצורך התחרות גויסו גם הבנות - וככל הנראה מתגובות הקהל המשפחתי והחברים שהגיעו לבכורה, עם הרבה נגיעות להווי הפרטי המוכר לכל אלה.



צילום מגשימים (צילום: ארתור לנדה)

רגע לפני התחרות האחרת

הלהקה מצוינת ובולטים בה עומר הברון, כיואב שצובר נוכחות מתחרה בזו של המנהיג המוכר חנן, שעמית אולמן חי אותו - וגם את המורה האגדי שכינויו אם סי חניבעל; סימה ברמי, כשימי שהתחברה מיד אל יואב והתאהבה בו; רני אלון שבמכלול הדמויות שגילם בלט במיוחד זה של אביו של חנן. יחד עמם הלהיטו את הבמה דורון גוברמן שהייתה הנחשקת מאיה עדן, עמרי הכהן וגלי אשכנזי בשלל תפקידים. 

על המוזיקה הופקדו עומר מור, הצלע השלישית של היוצרים, בתופים וכמספר, ולעתים גם כקול הפנימי של יואב, ואתו רועי דדון נגן הבס ורוני מרקוביץ הגיטריסטית, שלצד הנגינה המחשמלת שלהם הפגינו יכולת משחק משעשע. 

התפאורה המינימלית עוצבה על ידי דני בילינסון, והתאורה עוצבה על ידי זכי קוואסמי. חן הוד עיצבה את התלבושות ואת הכוריאוגרפיה החיונית לראפ עיצבו תמיר סטפר ודניאל מימון.




צילום מגשימים (צילום: ארתור לנדה)



בסיכומה, מעלתה העיקרית של הצגת ״תיכון מגשימים״ היא במשובת הנעורים שלה האופיינית להצגות סיום של בית הספר התיכון, רגע לפני התחרות האחרת שמצפה להם. וכאמור בפתח המאמר - צפוי לה עתיד טוב מאוד.