הזמן לא עצר מלכת

הסיפור העומד מאחורי ״שלושה חורפים״ הוא במהותו ביוגרפיה של המחזאית הקרואטית טנה שטיביצ׳יץ׳ והוא עלה לראשונה לפני שנתיים בתיאטרון הלאומי של אנגליה, ורק אחר כך מצא את מיקומו הנכון בתיאטרון הלאומי של קרואטיה, בבימויו של איביצה בוליאן. 

בסופה של ההצגה נוצרה התחושה שהמחזה נכתב במיוחד עבורנו. לא בפרטיו, אבל בתחושה הכבדה כי המלחמות הן סם ממכר לכל עם, כי המשפחה שבהצגה היא אוניברסלית במשמעות של חברה לאומית, וכי הבית הוא נחלת מריבה.
למען האמת כך בעצם גדלתי בדירה שבה גרנו - שלוש משפחות בשלושה חדרים, מטבח ושירותים משותפים. אל תשאלו איך חיינו בתוך זה, ואיך בסופו של דבר נותרנו לבדנו בדירה אמי ואני. אחרי פטירתה, 40 שנה ויותר מאז שנרכשה בדמי מפתח, הוחזרה הדירה, כחוק, לבעל הבית. אבל רישומה של החוויה עזר לי להיקלט בדרמה של הבית המרווח שבו ההצגה מתנהלת בין 1945 ל-2011.



שלושה חורפים (צילום: Mara Bratos)



העלילה מתחילה בחורף 45׳ הראשון אחרי מלחמת העולם השניה - הפרטיזנים הקרואטים שבים לעריהם, ומתחילה שם הסולחה עם מי שהיו אנשי השלטון הפשיסטי. את המהלך הזה מייצגת הפרטיזנית רוז׳ה קראל, שמצאה את בעלה שגויס על ידי האוסטאשי, והיא זוכה לקבל מהצבא האדום השולט בקרואטיה דירה מרווחת, שמתברר כי בה נולדה לאמה שעבדה בה אצל משפחה אריסטוקרטית. 

משם, תוך מעברי זמן הלוך ושוב, המחזה מפגיש את הקהל עם צאצאיה של רוז׳ה - הבת מאשה, בעלה ולאדו, ובחורף 2011, בתה הבכירה אליסיה, מגיעה מלונדון לחתונת אחותה, לוצ׳יה. בזה אחר זה מפנה המשפחה מהבניין דיירים אחרים, שהאחרונים בהם היא בעלת הבית המקורית, קרולינה, שהסתתרה בדירה שנים רבות אחרי שברחה מבית המשוגעים, והשכן מרקו שגדל עם אליסיה ונאלץ למכור את דירתו לאחותה וחתנה.




שלושה חורפים (צילום: Mara Bratos)




עולם הנשים

הבית שהיה של משפחה אחת עד המלחמה, הפך אחריה לבית שהופקע ופוצל לכמה דירות. עם שב ואוחד, כמעט כמו כל המהלכים ההיסטוריים המאפיינים את משפחת העמים שפעם הייתה מאוחדת כיוגוסלביה, ואחרי מותו של שליטה יוסף טיטו הזדעזעו יסודותיה בחורף 1990 - הפרק הפחות מעובד במחזה - כאשר סרביה של סלובודן מילושביץ, קרואטיה וסלובניה התניעו את מה שהתפתח להיות מלחמת הבלקן, טיהורים אתניים, הרס וטבח בכל פינה.

בלונדון התכנייה פירטה לבאי ההצגה את האירועים השונים שברקע לשלושת החורפים ומה שביניהם. בזאגרב לא היה בזה צורך. ודאי לא כאשר המדינה והאיחוד האירופי המתפורר הן בחיזור ההדדי. חבל שלא הוכן דף תכניה שהיה עוזר לקהל להבין - גם בהיעדר תיארוך חזותי בהצגה, או סרטים תיעודיים כאלה שהוקרנו בלונדון, ואפילו מגילת יוחסין של הדמויות. 

עם זאת, ומעבר להסתייגויות האלה, ובסיוע תרגום הכתוביות, נוצרה אותה תמונה גדולה שהמחזה הכתוב נפלא, ויוצר דמויות שלמות - כל אחת ואחד - יכול אפילו להתגאות בתצוגת תכלית מרתקת של עולם הנשים, שהתפתח ממעמד הנחות של המשרתת ועד לאוליגרכית החדשה, הכלה שזכתה בכל הקופה והבית כולו הוא שלה.




שלושה חורפים (צילום: Mara Bratos)


הבימוי והמשחק ראויים לכל שבח - ובמיוחד זה של שתי הבנות הצעירות (יאדרנקה דוקיץ׳ ולוקא אניץ׳) אביהן (דראגן דספוט), האם (קסניה מרינקוביץ׳), סבתה, הסוגרת את ההצגה בתהייה על העתיד לבוא (אלמה פריצה) וקרולינה (נינה ויוליץ׳) בעלת הבית שזרקה אותה לרחוב אי אז כשזו הרתה וילדה את רוז׳ה (מאדא פרשיץ׳). 

ושבח מיוחד לתפאורה נטולת הקירות הפנימיים - שחדריה סומנו בפסי מתאר (נוסח הסרט ״דוגוויל״) והמעברים בין התקופות נעשו במזיגה, או בחילופים של תאורה מהבהבת, מוזיקה וצללים. 

בסיכומה, ״שלושה חורפים״ היא פתיחה מבטיחה לפסטיבל הבינלאומי של הקאמרי, וכדאי מאוד לנסות לראותה הערב, אם עדיין נותרו כרטיסים.




שלושה חורפים (תמונת יחסי ציבור)




ההצגה עולה ב-7 בדצמבר 2016 בשעה 20:00 בתיאטרון הקאמרי. מחיר כרטיס: 69 ש"ח, קוד הנחה 1856. להזמנת כרטיסים: 03-6060960