מבנה רעיוני
 
שתי רקדניות, מרים אנגל והילה כהן, ושני רקדנים, אבי קייזר וסרג׳יו אנטונינו, שקועים בתרגילי חימום במעבר בין הבמה לשורת המושבים הראשונה באולם ירון ירושלמי שבמרכז המחול סוזן דלל. הקהל תופס את מקומו, כמעט בדממה, מבטים נעים הנה והנה, וכאשר אחד מהארבעה עולה לבמה מתחילה ״גלוקאל באך״ - היצירה החדשה של הצמד קייזר-אנטונינו. לדבריהם, יצירה זו היא פרק נוסף המצטבר בעבודתם המציבה במוקד תהליך החקירה "את משמעות 'המקום', כאתר פיסי המכונן את שפת המחול."
 
היצירה עלתה לראשונה באוגוסט האחרון בדואיסבורג, גרמניה - מרכז פעילותם במקביל לתל אביב, והועלתה כאן במסגרת פסטיבל תל אביב דאנס 2016, ובהמשך במסגרת ״חשיפה בינלאומית״ וגם בסטודיו ב״מרכז דב הוז״.
 
זו יצירה שנראית כמבנה רעיוני משוכלל, שיש בו - ולא רק בזכות שמה - מהלך הנקשר למתמטיקה המובנית של המוזיקה, בעיקר זו של יוהן סבסטיאן באך - באמצעות בחינה של הזיקה או הנתק שבין הגלובלי ללוקאלי. ״תת-דגש על הגדרת טריטוריה בין המיקרו למקרו, הגלובלי למקומי, בהקשרי תפיסות זמן, מרחב, חברה, תרבות וטבע אנושי", כפי שמגדירים זאת היוצרים.

גלוקאל באך. צילום: ענבל כהן חמו
 
זו הטריטוריה שלהם
 
עם זאת, מהלכיה הראשונים של היצירה דווקא מעלים את הדימוי של חיות, כלבים וחתולים, הממהרים לקבוע את הטריטוריה שלהם במרחב. כך הארבעה יוצרים את המיקום הייחודי ובתוך מרחב הבמה שעליה הם מתמקמים ונעים, כל אחד ואחת בתנועתו המובחנת, יוצרים את אופיו של המרחב המשותף, הציבורי.
 
הם עושים זאת במהלכים ״מוזיקליים״ של קנון או פוגה, והפוליפוניה התנועתית נענית למפגש של היצירות המוזיקליות השונות - זו של באך, ואלה של פלוריאן וולטר ומרקו קאסל - בפסקול שעיצב וולפראם לקאשוס.
וכמו המהלך של הפסקול, כך גם התנועה מתמקדת ונוצר מגע פיזי, חיבור מורכב, באוניסונו, הנבלע במצלול העשיר של העוגב של באך.
 
שפת התנועה האישית מתבררת בהדרגה כשפה אחת מלאה בחיבורים טבעיים, ומבעד למה שנראה כהיפוכם, בוקעים דימויים שעוברים מתנועת בארוק נרמזת לתנועת רחוב המציצה מבעד לאשנבי-תנועה ייחודיים.
 
מצב של תנועה
 
על כל מצב מנותק נוצר מצב של משיכה וניסיון להתקרב, לנוע ״יחד״, וכך להגדיר את המקום ואת הזמן. המקום הוא לא רק הבמה, הקירות שלה - אלא גם האולם שהתאורה של איליה פלדשטיין מאירה גם אותו ואת היושבים בו. והנה נוצר עוד חיבור - בין המקום הנרקד/נצפה למקום הצופה/נצפה.
 
רגעים רבים ויפים מעבירים את היצירה מממד התחקיר לממד האסתטי המובהק, כמו יצירת שורה עורפית המתפרקת לשני זוגות וקטעי סולו יפהפיים של מרים אנגל והילה כהן. אלה מזכירים כי המחול, גם כשהוא נבנה על רעיונות - מופשטים או מוחשיים - הוא בעיקרו ובמהותו מצב של תנועה - עומדת, אילמת, או רועשת, פורצת.
 
״גלוקאל באך״ של אבי קייזר וסרג׳יו אנטונינו היא יצירת מחול שמעניקה לצופה בה מודעות למיקומו בחלל ובמפגש שהיא מגדירה. וזה בהחלט מקום טוב להיות בו.

גלוקאל באך. צילום: ענבל כהן חמו