המעבר מעלמה לעלם

עלילת מחזהו של אוגוסט סטרינדברג "העלמה ז׳ולי" מתרחשת ב"הלילה הלבן" - 21 ביוני - שבו השמש איננה שוקעת בצפון כדור הארץ, ובמהלך החגיגות המסורתיות המתקיימות בשבדיה נקלע משרת לתוך סבך המבוך הפיזי, המיני והנפשי המפותל של בת האדון. 

במקור, ובמועד כתיבתו, ב-1888, 40 שנה לפני ״מאהבה של ליידי צ׳טרלי״ השערורייתי של ד.ה. לורנס, הנושא המרכזי של המחזה היה בתחום הפער המעמדי. החברה השמרנית לא קיבלה באותם ימים את האפשרות שהמהלך הטבעי של תשוקה מינית ומימושה יתקיים בין גבר ממעמד נמוך לאישה ממעמד גבוה, ובהחלט לא בין משרת לגבירתו. 

עידו ריקלין עיבד את המחזה וביים אותו לפני תריסר שנים בתיאטרון הספרייה בגרסה הומו-ארוטית ואת העלמה הפך לעלם מסוכסך עם עצמו לא פחות ממנה. הגרסה שלו שומרת על נאמנות לנושא המעמדי כאל נתון מרכזי שאין להימנע ממנו ומתייחסת אל ההומוסקסואליות כאל נתון הנמצא תחת עינה הבוחנת של החברה השמרנית, המלעיגה, אך לאו דווקא הומופובית אקטיבית. 



הלילה הקצר ביותר בשנה, נדיר אלדר ולירון ויגדור (צילום: דורון ישינסקי)


אני גבר, אל תשכח

על פניו השינוי הזה חייב את ריקלין לשנות גם את דמותו של המשרת, אך הוא בחר דווקא להשאיר ז’אן, המשרת, וגם הטבחית קריסטין, ארוסתו, כפי שסטרינדברג כתב אותם. הארוטיקה של ז’אן היא גבריותו, תבונתו הטבעית, שאפתנותו, ויכולתו להיות שליט ואדון במצבים שהוא נקלע אליהם. 

במרקם של ריקלין, ז'אן צועד כלוליין על חבל דק מאוד ומתוח עד להתפקע של הזהות המינית שלו. ריקלין בחר שלא ליצור דמות ביסקסואלית אלא דמות בעלת מודעות למטען ההומו-אירוטי שלה, שיודעת לנצל זאת בשעת הצורך.

כשז'אן מטיח באדון הצעיר "אני גבר, אל תשכח" יש לזה כפל משמעות. מצד אחד הוא אומר "אתה יודע שאני סטרייט", אבל מהצד האחר הוא אומר לו "יש מצב, אבל תזכור שאני הגבר, ובכל מקרה יש לי מחיר".

המחיר הזה הוא בעצם המנוע השני של הדרמה. גם ז'אן וגם האדון הצעיר מחפשים מוצא למצב שהם כלואים בו. הם מפנטזים על בריחה, על חיים חדשים. שניהם מבינים שאין בכוחם לעשות זאת לבד, והחיבור ביניהם, ככל שהינו בלתי אפשרי, הוא האמצעי היחיד לפרוץ החוצה. האחד יאבד את האצולה והמעמד, האחר יאבד, אפילו אם רק למראית עין, את זהותו המינית.

מעבר לשינויים החיצוניים, יש בעיבוד שינוי מהותי לרקע הנפשי של האדון הצעיר. במקור הייתה זאת האם שהשפילה את האב וחינכה את יוליה לתפקד כגבר, ואילו בעיבוד - האב הוא זה שלוקח את בנו לאסם ומרביץ בו גבריות. התוצאה הרסנית. אצל ריקלין הוא הפך להיות עבד נרצע, כמעט בובה, של אביו או של הסביבה או של ז'אן, ורק נדמה לו שהוא משיג את מה שהוא חושק בו ומפעיל את מי שהוא מצווה עליו.



הלילה הכי קצר בשנה, מימין: נדיר אלדר, משמאל: שחר פרץ (צילום: דורון ישינסקי)



בין המותר לאסור

בגרסה המועלית עתה בתיאטרון הסמטה בבימויו המצוין של אבישי בן גל נשמטו כמה אפיונים של העיבוד המקורי, והדגש החזק והישיר הוא עתה בהתנגשות בין המותר לאסור, בין הרצוי למצוי, במתחם האקטואלי של מצבים מיניים ביחסי מרות. וכאשר זה מתרחש בזירה ההומוסקסואלית הגלויה או ההומו-ארוטית הרומזת, המטען הדרמטי מוליך אל נקודת האל-חזור המקורית, ואין הבדל אם היא בנוסח סטרינדברג או בגרסתו של ריקלין.

הבימוי של בן גל מצטיין בעיצוב משחקם של האדון והמשרת. שחר פרץ נסער כאדון הצעיר, ומשחקו מעצב יפה את השלבים של נפילתו - מפלרטוט מתריס בכניסתו הראשונה, דרך כניעה מרצון לתשוקה שנדמה לו שהיא מגיעה אל מיצויה, ומשם אל הסכסוך הנפשי שלו במונולוג הכואב על אביו ואמו, וכלה ברמיסתו המוחלטת על ידי ז׳אן.

נדיר אלדר מצוין כז׳אן גברי גם מבלי שיצטרך להגיד זאת. זה כוח המשיכה שלו וכוח השליטה שלו במצב. כך הוא ביחסו אל הטבחית, ארוסתו, וכך הוא במשחק מתיחת החבל שהוא מנהל עם האדון הצעיר. הוא מצליח לבטא בעוצמה את שאיפתו להשתחרר מעבדותו לברוח ולהפוך לבעל מלון, במימון של האדון הצעיר, עד שהצלצול הגואל יחזיר אותו לממדיו הטבעיים כמי שנועד להיות משרת.




הלילה הכי קצר בשנה, מימין: נדיר אלדר, משמאל: שחר פרץ (צילום: דורון ישינסקי)


הצלע השלישית בטרגדיית-ליל-קיץ היא קריסטין הטבחית, שזוכה לעיצוב מעשי מאוד של לירון ויגדור, חפה ממחשבות זדון, דתית, ויודעת להכיל את שגיונות אהובה, עד לנקודה שבה היא זו שמראה לו מהו מקומו הטבעי.

את תפאורת המטבח היפה עיצב שמעון קסטיאל, ואת התלבושות עיצב מעוז דהאן. מיטל דמארי עיצבה את התנועה, ענת זמש-ריגל הדריכה מצוין את השחקנים בהגשת הטקסט, ויניר ליברמן עיצב את התאורה שהדגישה יפה את הדרמה של "הלילה הקצר ביותר בשנה".

לרכישת כרטיסים