״הדה גאבלר״ ו״פיטר פן״ בתיאטרון הלאומי האנגלי הן הצגות על מי שהיעדר הורים מניע אותם
הדה גאבלר לבדה
ספק אם עוד יש צורך לתאר את גדולתו וייחודו של המחזה ״הדה גאבלר״ מאת הנריק איבסן. הוא נכתב ב-1890 והוא שב ועולה על במות ברחבי העולם ומאתגר במאים, שחקניות ושחקנים בהפקות הנאבקות לבטא את האוניברסליות והאקטואליות והרלבנטיות, כל פעם מחדש. לאחרונה ראינו הפקה מעניינת כזאת בהבימה בבימויו של כפיר אזולאי.
בהצגה שעלתה באמצע דצמבר בתיאטרון הלאומי המלכותי של אנגליה, המחזה עבר עיבוד ותרגום חדש של המחזאי הבריטי פטריק מארבר. הדה ובעלה טסמן שבים מירח הדבש שלהם לבית החדש שטסמן רכש בעזרת הלוואות על סמך מינויו הצפוי לפרופסור. היא מאוכזבת - והשאלה אם היא בהריון מרחפת עד לסיום שבו מתברר כי הנערה שחונכה ביד קשה על ידי אביה, ירשה ממנו שני אקדחים המונחים בוויטרינה כשהם טעונים.
הגרסה של מארבר והבימוי של הגאון התורן מהולנד Ivo van Hove, מעמידה את הדה במרכז כקרבן של הקשר בינה לבין שני גברים, בנוסף על בעלה, שנישאה לו כדי לקיים רמת חיים שהורגלה אליה.
אחד מהם הוא מאהבה לשעבר, לוובורג, שנודה בחברה בגלל האלכוהוליזם שלו, הצליח לשקם את עצמו ובידו כתב יד לספר מרשים אף יותר המסכן את סיכוייו של טסמן לקבל את המינוי המובטח.
הגבר השלישי הוא בראק, ידיד המשפחה, החושק בהדה, ובגרסה החדשה הוא לא רק משליט עצמו עליה במסגרת "חיים בשלושה" כשהוא עצמו, כהגדרתה, התרנגול השולט בלול, אלא שהוא גם יודע לנצל כל תג ותג במתרחש.
הקיצורים השונים שהמעבד והבמאי חוללו ובראשם מחיקה כמעט מוחלטת של נוכחות האב, מדגישים את חדלונה של הדה ואת אי יכולתה לעמוד על רגליה אלא אם תשחרר את מוסרותיה, תיכנע לטירוף המערכות, ותפעל על פי הצו האומר כי את תהילתה היא תשיג אך ורק אם תחסל את השלושה. אבל הדה איננה מצליחה לשלוט במתרחש, ומהלכיה דוהרים לעבר הסוף העלוב שלה עצמה.
רות ווילסון ב״הדה גאבלר״ צילום Jan Versweyvald
רות ווילסון היא הדה
כתמיד, ובמיטב ההפקות כמעט תמיד עולה מעצמה השאלה מה עוד ניתן לעשות עם "הדה גאבלר" שידבר אל דורות חדשים שלא ידעו את הקלאסיקה הבימתית הזאת. ההצגה החדשה היא בת זמננו במפגיע כפי שמדגישים התרגום והתפאורה ההיי-טקית, שעיצב Jan Versweyveld, שותפו של הבמאי, והיא מצליחה בסופו של דבר להעביר את הדה עצמה אל הזמן החדש.
הם משיגים זאת באמצעותה של רות ווילסון ששולטת להפליא בתפקיד הדה ובהצגה כולה.ווילסון מוכרת לצופי הטלוויזיה בארץ כג׳יין אייר, ולאחרונה מתפקידה המרתק כאליס מורגן בסדרת המתח ״לותר״ ואפשר לומר, כי היא מביאה לתפקיד הדה את הטירוף השרמנטי של אותה דמות הרודפת את לותר ולפחות בשלבים מסוימים משתלטת על מהלכיו.
זה בהחלט מתאים להדה שווילסון איננה מנסה לעורר אמפטיה לדמותה, ותחת זאת היא מעבירה אותה במשחקה במנהרה רגשית מתעתעת ותוך כדי הספקות שעולים בה, היא צוברת את הנחישות מזה, ומזה, ובעיקר, את הפגיעות שלה כמי שנתפסת על חם באש שהיא מציתה.
הפתעה מסוימת ניכרת בעיצוב דמותו של בעלה על ידי קייל סולר. הוא תוסס, נמרץ, וגברי שלא כמקובל, אך בהחלט בהתאמה לנחישותו בסיום. רייף ספול מצוין כבראק ובעיקר כשהוא חושף את טלפיו. חידוש מעניין בגרסה הזאת נוגע לתפקיד המשרתת ברטה שהשחקנית הוותיקה קייט דושן מגלמת אותה כסוהרת היושבת וצופה אילמת במתרחש, וברגע המבחן גם תעזור להדה במזימתה.
רות ווילסון וקייל סולר ב״הדה גאבלר״ צילום Jan Versweyvald
פיטר פן רוצה את אמא
ההבדל בין ״הדה גאבלר״ של איבסן ל״פיטר פן״ של ג׳.מ. בארי ברור מראש, אבל התענוג הגדול היה לראות את שתיהן בזו אחר זו, תחילה את הדה ואחר כך את פיטר, ולהבין משתיהן כי ילדות והורות הם מערכת העצבים הכי דרמטית, אם בטרגדיה או בקומדיה.
ההצגה שעלתה לפני חודש בלונדון והלהיטה את קופות התיאטרון הלאומי המלכותי נוצרה למעשה לפני ארבע שנים בתיאטרון אולד-ויק של בריסטול, שהוא התיאטרון הפעיל הוותיק ביותר בבריטניה. המחזה המקורי של בארי עובד אז על ידי חברי הלהקה, והעיבוד הזה כולל את כל המערכת הבימתית מהבימוי ועד אחרון הפרטים בתלבושות ובאביזרים.
ובעיקר את המכניזם המאפשר את מעופם של פיטר, טינקר בל, וונדי, ג׳ון ומייקל ובסיום של כל ילדי ארץ-לעולם-לא שבה פיטר הוא האבא והאמא והמושך בחוטים. כמעט. כי כל עניין התעופה מאורגן בגלוי על הבמה, בעזרתם של הכבלים שאליהם ייקשרו המתעופפים, ובקצה האחר של הכבלים מתחברים אליהם שחקנים אקרובטים שעולים ויורדים על סולמות וכך הם מעיפים את גיבורי העלילה לצהלת הקהל.
אנה פרנקוליני כהוק בפיטר פן צילום: Steve Tanner
מי את קפטן הוק?
המוזיקאים גם הם שחקנים והשירים והריקודים נחמדים ומשעשעים - ויש הרבה הומור בכל ההתנהלות - ששיאה הרציני והמרתק מבחינה דרמטורגית היא דמותו של הוק, מנהיג הפיראטים ויריבו הגדול של פיטר. סליחה… משהו השתנה בהצגה הזאת, ואת הוק משחקת אישה, כאישה, וכפי שנמסר באחד ממאמרי התכנייה הנהדרת, זה בהחלט תואם את כוונתו המקורית של בארי, ששונתה בלחץ אחד משחקני ההצגה הראשונה אי אז בתחילת המאה ה-20.
זה בהחלט שינוי מעניין ומרענן, ויש בו יותר משמץ הסבר לעולמו של פיטר פן, לחיפוש שלו אחר אם שתחליף את זו שנעלמה מחייו בילדותו ולתחושתו זנחה אותו. את האימהות המבוקשת, שמספרת סיפורים ומפנקת ילדים, הוא מוצא בוונדי, והוא מעצים את האמהות האחרת המאיימת באמצעות הוק. התכנייה נותנת קרדיט יפה לשחקנית סופי תומפסון שפיתחה את דמות הוק בהפקה המקורית, ובהצגה המחודשת עתה עושה את התפקיד אנה פרנקוניני הנפלאה.
יחד אתה שולטים היטב בהצגה מדליין ווראל בתפקיד וונדי, וכמובן פול הילטון כפיטר פן - מצחיק, רגיש ונוגע ללב. הלהקה כולה חוגגת את המצבים במקצועיות מרתקת. ועם זאת, כמה ימים אחרי שראיתי אותה הועלתה בבי.בי.סי הפקה בימתית מלהיבה עוד יותר, מצחיקה ומופרעת של תיאטרון ששמו Mischief Theatre (תיאטרון פגע-רע) של אגודת הדרמה של הפוליטכניון קורנלי, שכבר כבשו את הקהל האנגלי בהפקה ששמה ״המחזה שהכל השתבש בו״ ועתה החליטו לעשות את זה לקלאסיקה של פיטר פן.
ההפקה צולמה בנוכחות קהל שבא להשתעשע ועם השחקן דייוויד סושה (פוארו, להזכירכם) כמספר, ועם תפאורה שתפקידה להתפרק, להיהרס, לחבל ולהפריע לשחקנים ששוכחים את הטקסט, שלא נכנסים בזמן, שמחליפים בגדים בקצב מטורף וגם מול מסך הטלוויזיה רעמי הצחוק היו בלתי פוסקים לאורך 75 דקות.
ועל זה נאמר - המסורת הבימתית חוגגת. תיאטרון לאומי, תיאטרון ביש-מזל, והילולה של מופעים לילדים שמלאו להם 70, ומומחים שעדיין בני שבע.
מדליין וורול כוונדי ופול הילטון כפיטר פן צילום: Steve Tanner
וגם… אד האריס בא ללונדון
נסיון העבר לימד אותי שאם אורדית ועודד קוטלר ממליצים על הצגה בלונדון אני אעשה הכל ואראה אותה גם אם לא הייתה בתכנון (מחוסר ידע על קיומה). והניסיון הזה שב והוכיח את עצמו בהצגה Buried Child (ילד קבור) מאת סם שפרד עם השחקנים אד האריס ואשתו איימי מאדיגן, שהגיעו מניו יורק אחרי שזכו שם לתהילה על משחקם במחזה, הנחשב לאחד החשובים בדרמה האמריקאית של הרבע האחרון של המאה ה-20.
המחזה, שנכתב ב-1978, הוא טרגדיה אמריקאית המתארת את התפוררות החלומות - אך כתוב בשפה שופעת הומור המטעה רבים לחשוב שזו בכלל קומדיה. ובהחלט הצחוק נוכח על הבמה ובקהל - צחוק שכל כולו מבוכה נוגעת ללב. במרכז יושב או שוכב אדם שאתה יודע כי ימות מול עיניך, שהמשחק שלו עם החיים נגוז אי אז כשנולד במפתיע ילד שנסיבת הורותו ולידתו ומותו הם הצל הכבד המרחף על הבית והחווה שחדלו לתפקד.
ברגעים רבים חשתי את הקרבה המיוחדת של שפרד להרולד פינטר של ״השיבה הביתה״ או ליוג׳ין או׳ניל של ״מסע ארוך לתוך הלילה״, וברגעים מסוימים הבנתי שאני צופה במחזה שמבעד למרווחיו ומתחת לשורות רבות בו מבצבץ ״סוף משחק״ של סמואל בקט. וכך החוויה המיידית התעצמה ככל שהתפתחה, וככל ששקעה בתוכי.
עלילת המחזה מתרחשת במהלך יממה אחת שבה דודג׳ מכין עצמו למותו עם סיגריות ובקבוק ברבון חבוי. אשתו האלי מברברת לו מחדרה בקומה העליונה, הוא לא מתרגש, בקושי מגיב, ומחכה שהיא תסתלק מהבית (אל המאהב שלה, כפי שהוא יודע וכפי שיתגלה לקהל בהמשך).
ילד קבור צילום: Johan Persson
משפחה באיזמל חד
מאותו רגע ועד שובה עם הכומר, מאהבה, שפרד מפגיש אותנו עם הבנים טילדן, הקשור לאירוע דרמטי שפשרו הנרמז בשם המחזה יתגלה לקראת הסוף, ועם אחיו ברדלי שאוהב לגלח ראשים במכונת גילוח חשמלית. בחלק השני של ״השמחה המשפחתית״ ששפרד מתאר באיזמל חד מצטרפים הנכד וינס וחברתו שלי. וינס מתגלה כנשא המושלם של הגנטיקה המשפחתית בתמונה שבה הוא מנצח על הרקוויאם לדודג׳ ויורש ממנו את הבית וכל האדמה של החווה.
אד האריס מהפנט בעיניו הכחולות, בשקט הקליני שלו וברגעי האמת הגדולים שהוא שולף כאקדוחן בערבות המערב הפרוע. איימי מאדיגן מצויינת כאשר היא מתמודדת עם האמת הכואבת של חטאיה, וברנבי קיי הוא טילדן נהדר, כואב ומוכאב. ג׳רמי אירווין יוצר דמות מדהימה של וינס, ומי שגונבת לכולם את ההצגה היא שרלוט הופ בתפקיד שלי.
למי שיחפש משהו טוב לראות בלונדון במהלך החודש ובפברואר אני ממליץ על "הדה גאבלר" ו"פיטר פן" בתיאטרון הלאומי ( https://www.nationaltheatre.org.uk ) הסמוך לגשר ווטרלו, ועל "ילד קבור" בתיאטרון טרפלגר ( http://www.buriedchildplay.co.uk/?gclid=CLmz2sPKs9ECFY8Q0wodajEGIg ).