עיבוד סיפורי כתריאליבקה המועלה בחאן הירושלמי הוא מלאכת מחשבת עדינה של התבוננות עמוקה המתחברת אל המשעשע והכואב שהיה ואיננו.
ריאליזם עם מחלצות של גרוטסקה
לא קל למי שרוצה לטפל בעולם היהודי שנעלם. גם לשלום עליכם לא היה קל לכתוב את דיוקנה של היהדות מתחום המושב, והוא עשה זאת הרבה לפני שהושמדה וכל שנותר ממנה הם דפי עד ביד ושם, ודורות שני ושלישי שנושאים צלקות עמוקות.
הבמאית אופירה הניג, שנולדה בארץ אבל שורשיה נטועים עמוק שם, חזרה אחרי הפסקה אל תיאטרון החאן הירושלמי, כדי לעשות מחווה אמנותית-אישית להוריה ולכל המשפחה הגדולה של כולנו. היא בחרה לעשות זאת דווקא באמצעות סיפוריו של שלום עליכם שהגיעו לידיה בתרגום עברי חדש, מאיר עיניים, קולח וחי של בני מר.
מלכתחילה מדובר בהימור. שהרי אי אפשר להתעלם מכל מי שמכירים את שלום עליכם, ביידיש או בתרגומים הקודמים לעברית, במופעים של אליהו גולדנברג, שמואל רודנסקי, שמוליק סגל זכרם לברכה, ושמואל עצמון יבדל"א, ובהצגות שונות שנעשו בעבר. כל אלה כבר "יודעים" מה זה החומר הזה, ומצפים שהכל ייעשה כמחשבתם.
אבל אופירה הניג לא רצתה לפרוט על הנימים האלה דווקא. האתגר שהציבה לעצמה וללהקת החאן היה להכין מחזה עם עלילה, ויחד עם זאת לשמר את המגע האפיזודי האופייני כל כך לשלום עליכם. יחד עם אייל דורון עיבדה כמה מהסיפורים למחזה מסע, שהוא למעשה מסע של העבר אל חדלונו. נוסטלגיה שמהר מאוד נחשפת כקינה, שיש בה כמו בהלוויות ואזכרות עקיצות של הומור וסטירה. הצגה שיש בה ריאליזם עם מחלצות של גרוטסקה.
ריקוד הקבצנים
העלילה סובבת סביב ארבעה צירי-סיפורים ודמויות שמקשרת ביניהם תמונה חוזרת של שיירה היוצאת למסע ארוך אל "הגדול מכולם". עובר אורח, "האיש שיודע" מבהיר להם שעוד רבה הדרך, ונמלט.
בין לבין אנו נפגשים באישה שבעיית כשרות חמורה מעיקה עליה, בישראל הקברן שאינו יודע קרוא וכתוב שבנו בנימצ`יק יוצא ללמוד בעיר הגדולה, ברב זרחל, זוגתו שתחיה ובנותיהם פסלה שנצמדת לאביה ומסרבת להתחתן, והבת האחרת, "היצור", המעוותת בשיתוק-מוחין. והגביר הכתריאלבי שרוצה להיות רוטשילד, וכן, גם את "רוטשילד", שאינו אלא כנר-על-גג ומספר שגם מעטר את העלילה בבדיחות שלום עלייכמיות טיפוסיות.
את הבמה, על בתי העיירה המיניאטוריים, לוח הקיר השחור הגדול לכל רוחבה, האבזרים הספורים, ומסילת עם רכבת-צעצוע ואת התלבושות המגוונות עיצבו שירי אסא ואורן שגיב בידיים עדינות מאוד, שנגעו במכאיב ובמה שחרב, נזהרים שלא לשבור. אחד ההישגים שלהם, בעיני, הוא בית מיניאטורי אחד שמסמן את החורבן.
ג`קי שמש עיצב להצגה תאורה רגישה במיוחד, כשהוא יוצר בחלל הבמה פינות ודגשים מתואמים לרוח התמונות, והישגו המיוחד הוא בהארת הלוח השחור שברקע, שראשיתו כמתווה גבעות שביניהן נחבאת העיירה, והמשכו כלוח כיתה ענק, שבנימצ`יק כותב עליו משפט קצר שוב ושוב, ואחר כך מצייר עליו בית. בהמשך יהפוך ג`קי שמש את הקיר הזה ואת התמונות שבנימצ`יק מצמיד להן ללוח עדות.
אופירה הניג ערכה פס קול מרתק בפני עצמו שראשיתו, תאמינו או לא, בניק קייב, והמשכו הנוסטלגי –קלאסי-יהודי מתגלגל לתוך אפקטים מצמיתים, ואפילו טקסט גרמני של פטר הנדקה, ופינאלה שמעלה דמעות ועוצרת אותן לפני שיירדו לוהטות.
מרכיב מרכזי בעבודתה של הניג בהצגה הזאת היא התנועה, שאותה עיצבה עם השחקנים, בהדרכתו של הכוריאוגרף יוסי יונגמן. הלהקה מתנועעת מרגע ראשון ועד אחרון במגוון מרתק של הליכות, לעתים כפסלים, ועיוותי גוף, פנים או מחוות.
בעניין הזה של התנועה, כמו גם בדמותו של "היודע הכל", חשתי שהניג סוגרת עבורי מעגל שהחל לפני יותר מיובל שנים עם ההצגה שהיא כנראה חוויית התיאטרון האולטימטיבית שלי, "הדיבוק" הקלאסי של הבימה. הנה ה"משולח", חשבתי, על כל ההבדלים בין אותה דמות מסתורית לדמותו של "היודע הכל". הנה ה"כלה" שמסרבת להינשא, עם כל ההבדל בין אהבתה לאביה לבין הדיבוק שאחז בלאה, והנה, בשיאה של ההצגה, גירסה חדשה, ללא איפור גרוטסקי, של ריקוד הקבצנים ההוא של וכטנגוב והכוריאוגרף לשצ`לין.
קבוצת שחקנים מגובשת
ואם לא די בכך, הניג עשתה את זה בעיקר בעבודת היצירה עם השחקנים, כקבוצה מגובשת מאוד, מתואמת, וכיחידים שעיצבו דמויות בימתיות בעלות עוצמה, כל אחד ואחת מהם בביטוי מובהק של הדמויות שגילמו.
לירון ברנס היה גביר עיירה זקוף, מצוחצח ויואב היימן היה אפוף מסתורין ויִראה כ"איש שיודע", ותום מתלהב וידעני-מהפכני בתפקיד בנימצ`יק. סילביה דרורי הייתה פסלה המסורה והאנושית, וסרבנותה להינשא הייתה נוגעת ללב. עירית פשטן יצרה שתי דמויות מרשימות, כאשת הרב הנרגנת שבסוף ההצגה נשברת עד דק, וכינטה שרודפת אחרי הרב בתקווה שיציל אותה מהחשש שהסיר שלה הפך טריפה.
אודי רוטשילד היה מספר-בדחן מאיר עיניים, שההומור והפקחות של המחבר נשקפות אל הקהל מבעד למבע פניו ותנועתו, אריה צ`רנר חי בכל מאודו את אהבתו ודאגתו של ישראל הקברן לבנו שנסע, ואת אושרו הנפלא כשהרב קרא לו את מכתבי הבן או כשזה בא לבקר. יהויכין פרידלנדר היה הרב טוב הלב, אוהב את תלמידיו ומצליף בהם, בשוט ובתורה, ובעיקר הוא היה מרגש, כואב ואוהב בתמונה שבה הוא רוחץ את "היצור"-בתו.
התמונה הזאת גם סגרה את סדרת התמונות המופלאות של "היצור" בגילומה המדהים של שרון שטרק, במחוות ראש, מבע עיניים, קולות מרוסקים בפה מעוות-משותק, זרועות וידיים שנשלחות ליצור קשר עם אמה, עם אחותה עם אביה. ללא מילים, רק בפלג גופה העליון יצרה שטרק דמות שלא תימחה מהזיכרון, ובעיקר בתמונה הכואבת כל כך שבה צעירי העיירה ספק אונסים, ספק משתעשעים בגופה.
ועל כל אלה, ועל כל מה שלא סיפרתי – ויש הרבה רעיונות בימתיים מפתיעים מתחילת ההצגה ועד סופה – תודה לאופירה הניג, לשותפיה על הבמה ומאחורי הקלעים. תודה על שהשכילו כך להציב מעין יד ושם של אמנות לשלום עליכם, לעיירה שתיאר בלי כחל וסרק, ולתרבות יהודית שלמה שהוכחדה.
לפרטים נוספים
09/02/2006
:תאריך יצירה
|