אופרה טרגית מובהקת 
  
הפופולריות של האופרה "לוצ'יה די למרמור" מאת גאטנו דוניצטי כרוכה בנסיקתן של שתי דיוות גדולות שגאלו אותן בשנות החמישים של המאה ה-20 ממדפי היצירות שכמעט ואין מעלים אותן על במה, אחרי ההצלחה הראשונית שלה מאתיים שנה לפני כן. 
  
הדיווה הראשונה הייתה מריה קאלאס, ה״דיווינה״ (השמיימית) שביצעה את התפקיד "ככתיבתו", לא קישוטים ותוספות, כפי שהיה נהוג בעבר לתפארתן של זמרות קולרטורה. אריית השיגעון הגדולה של לוצ'יה בביצועה היא אחד מהישגיה הגדולים, ועד היום נחשבת כאמת מידה לביצועיהן ולהצלחתן של זמרות המבצעות את התפקיד.  
  
כמה שנים אחר כך נקשר לאופרה שמה של הזמרת האוסטרלית ג'ואן סאתרלד, שהופעת הבכורה שלה בתפקיד הזניקה את הקריירה שלה ועד מהרה כונתה "לה סטופנדה" (המדהימה). אז גם החלה מלחמת המעריצים הגדולה, מי מהשתיים טובה יותר. וכך בכל הפקה שעולה המבחן הגדול היה ויהיה ביצוע התפקיד והאריה הנמשכת כרבע שעה כולל מחיאות כפיים סוערות עוד לפני שהיא מסתיימת.


מריה חוזה מורנו - לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)
  
עלילת האופרה, עם הליברית של סלוואטורה קאראמנו, מבוססת על הרומן "הכלה מלמרמור" מאת וולטר סקוט, שקיבל השראתו מפרק בהיסטוריה העקובה מדם של סקוטלנד. זהו סיפור של תככים בין שתי משפחות שעל מזבחן מתפתח סיפורה הטרגי של לוצ'יה הנאלצת לבגוד באהובה, ובלחצו המאיים של אחיה נישאת לאחר, שאותו היא הורגת על מיטת הכלולות, יוצאת מדעתה ומתה ועל קברה הטרי מצטרף אליה אהובה.  

 
ים עמוק של צלילים

אכן, יש כאן עלילה אופראית טרגית מובהקת שמהדהדת את סיפור רומיאו ויוליה, אך מעלתה הגדולה היא דווקא המוזיקה רוויית הקסם והכאב שכתב דוניצטי. מצלילי הפתיחה ועד הסיום, למעט דואט האהבה בתמונה השנייה של המערכה הראשונה, שוררת על האופרה רוח כהה, נוגה. זו יצירה המשתייכת לסוגת הבל-קנטו, מרביתה קאמרית, ותפקיד המקהלה מזכיר את זה של המקהלה בטרגדיות היווניות. 

 
לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)

  
מעניינת כשלעצמה העובדה שדוניצטי השתמש במוטיבים חוזרים כך שנוצרה תחושה של רציפות גם בקטעי הסולו, הדואטים ובעיקר בשישייה של המערכה השנייה, שדווקא היא הנחשבת להישגו הגדול ביותר באופרה הזאת. הדים לרושם הגדול שהאופרה הזאת הותירה בשעתו מצויים בכמה יצירות ספרות והבולט בהן הוא "מדאם בובארי" של גוסטב פלובר. שם יש לאופרה השפעה ישירה על בחירתה הגורלית של אמה. 

מעבר לכך "לוצ'יה די למרמור" נחשבת כנקודת זינוק חשובה בקריירה של דוניצטי, ולעג הגורל קבע כי שנים רבות אחרי שהצליח לתת ביטוי מוזיקלי לשיגעונה של לוצ'יה, הוא עצמו אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר שמוחו נפגע עקב מחלת העגבת. מספרים כי כאשר היה נעור מהזיותיו ומתעשת לרגעים מטירופו, היה מנצח בידיו ושר את אריית השיגעון הגדולה של לוצ'יה.  


לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)

בתפקיד הזה ההפקה והקהל גם יחד זכו בביצוע המושלם של מריה חוזה מורנו שעיצבה את לוצ׳יה במשחקה ובזמרתה, ובקולה הצלול, החל מכניסתה הראשונה הנרגשת בעקבות המפגש עם אדגרדו, שהציל אותה מהשור הזועם שאיים לתקוף אותה. 

את האריות שלה והדואטים היא ביצעה בקול זך וצלול, אם בלגאטו החרישי או בשיאי הצלילים והקולרטורות, ובמיוחד באריית השיגעון שאותה היא שרה במלוא גווניה ומנעדיה כולל ובמיוחד בדואט המרגש עם עדי מנצל, החלילנית הראשית של התזמורת הסימפונית הישראל ראשון-לציון. 

חוויה מוזיקלית ובימתית

לשבחה של ההפקה תרמה גם קבוצת סולנים מצוינת, בראשם זמר הטנור הזוהר אלכסיי דולגוב כאדגרדו, אהובה של לוצ'יה, זמר הבריטון המתכתי מריו קאסי כאחיה אנריקו, זמר הבס העשיר דריו רוסו ככומר ריימונדו, והישראלים - יוסף ארידן כארתורו החתן וענת צ׳רני כאליסה, בת לווייתה של לוצ'יה. הם ומריה חוזה מורנו ביצעו מצוין את השישייה הגדולה. מהביצוע הקודם שרד גיא מנהיים המרשים כנורמנו, יד ימינו התככן של אנריקו.


אלכסיי דולגוב ומריה חוזה מורנו - לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)

על אותו ביצוע ניצח דניאל אורן, והפעם המנצח הוא דניאל קלגרי, שניצח כאן לפני שנתיים על הפקה מצוינת של ״נשף מסכות״ מאת ורדי. גם הפעם הוא היטיב לשלוט ברזי הפרטיטורה של דוניצטי ולהפיק אותם בנגינתה המצוינת של התזמורת, וכמובן על מקהלת האופרה שהפעם הוכנה היטב על ידי מנצחה איתן שמייסר (שגם ינצח על ההפקה בשלוש הרצותיה האחרונות). 

הבימוי של אמיליו סאחי, שחודש על ידי חאווייר אולסיה, מתבסס על המבנה הסטטי של עיצוב הבמה על ידי אנריקו בורדוליני כאולם קשתות גדול שמצופה לוחות מתכת בוהקים, ובשתי תמונות מרכזיות הקיר האחורי נפתח וחושף משטח לבן גדול ובוהק (שהאיר את היושבים באולם וביציע וסנוור רבים מהם). 


לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)


כבר בתמונת הפתיחה ניתן היה להבחין בגוון ארגמני על הקשתות, שרמז אל מה שהפך לסמל המדמם של תמונת החתונה. אז נצבע ההיכל הכהה באדום בתאורה וביריעות בד אדומות שכיסו את רצפת הבמה ואת השולחן הארוך של האורחים. הבד שכיסה את הבמה משמש היטב את הבמאי גם אחר כך בתמונת השיגעון.
  
מעצב התאורה אדוארדו בראוו עשה בדרך כלל מלאכת מחשבת (למעט הסינוור) ששיאה בתמונת החתונה, וכמוהו גם מעצבת התלבושות, אימה מולר, אם נתעלם מכך שלוצ'יה לבשה מה שנראה כשמלת כלולות לבנה כבר בכניסתה הראשונה ועד הסוף. 


לוצ'יה די למרמור (צילום: יוסי צבקר)

בסיכומו של דבר גם הפעם ההפקה הזאת מביאה לנו חוויה מוזיקלית ובימתית והיכרות עם זמרת נהדרת שכבשה את הלב ואת האוזן בזמרתה.

לרכישת כרטיסים