חדר המתנה לעולם הבא  

בפתח הריאיון האחרון שענת גוב נתנה, שלושה שבועות לפני פטירתה בדצמבר 2012, היא סיפרה כי  ״אהבת מוות״, המחזה הראשון שכתבה ב-1991, והוצג אז בחאן הירושלמי, היא כתבה ״כתוצאה מהסרטן של ההורים שלי. אבל מתוך איזו החלטה ברורה שאני הולכת להתמודד עם הדבר הזה שנקרא 'מוות'. להבין שמתים ולחיות עם הידיעה הזו שכל יום אני יכולה למות… כשאתה לא מפחד למות אתה לא מפחד לחיות. כי מה יש לך להפסיד?״

ההומור הנסתר בין המילים האלה לא היה מר, גם אם הסוף שלה, והסרטן שנפרדה ממנו במחזה האחרון שלה "סוף טוב", כבר היה ברור לה ולמראיין אריק קנלר, כפי שאפשר להעריך כשקוראים את הדברים בתכניית ההצגה העולה עתה בבית ליסין. הקשר בין שני המחזות ברור, על הדומה והשונה, המפתיע, המכאיב והמצחיק. מבחינות רבות בזה וגם בזה גוב שרה דווקא שיר אהבה לחיים. וזה בהחלט עצוב, אבל לא פחות מכך זה מצחיק.

וזה מה שמאפיין את ״אהבת מוות״ שמפגישה את מירה, נשואה ואם לשלושה, עם הלך בקפישון שמזדהה כמוות. זה קורה ליד פחי האשפה - ללמדנו שעם השקיות המלאות, הבקבוקים וכל השאר שהיא מביאה לשם, מירה חיה ״חיים בזבל״. היא נדלקת על ההלך ובעיקר על הרעיון, גם אם לא ברור ומפורש על מה למה, אלא רק בשלב מאוחר יותר במונולוג שכל כולו רשימת המטלות שמצפות לה, ומה שלא נאמר אבל חסר לה - אהבה.

היא רודפת את הגבר המוזר אל הכתובת שהוא הלך אליה ומוצאת עצמה בתוך הוספיס שבו חולים סופניים ואחות מאמצים אותה אליהם - כדי לעצור אותה בדהרה הנפשית שלה אל העולם הבא. ובהזדמנות הזאת של תבונתם למצוקת הזולת הם גם מצליחים להעיר זריחה גדולה של חיוניות ושמחה בתוך שקיעתם שלהם, בחדר ההמתנה לסופם.



אהבת מוות (צילום: כפיר בולוטין)


כישרון ואנושיות

גלעד קמחי ביים את ההצגה ברגישות ובצניעות בימתית. אין זיקוקין די נור - אבל יש הומור ובמיוחד בשתי סצנות שעושות טוב לכולם, אחת עם הקוסם תומי שמשחק אותו השחקן שמגלם את המוות, והאחרת עם גראס רפואי. 

התפאורה של ערן עצמון גם היא צנועה בענייניות הלבנה שלה, וכך גם התלבושות של מוני מדניק ואפילו המוזיקה העדינה והיפה של אמיר לקנר. ובמיוחד - אבי יונה בואנו (במבי) שהביא לבמה מניפת צבעים רכים או נועזים שמספרת, מאירה ומעירה את הסיפור המופלא הזה של חיים ומוות.



אהבת מוות (צילום: כפיר בולוטין)



וכל זאת עם אנסמבל שחקנים נפלאים שמזרימים לתפקידיהם אדרנלין של כישרון ואנושיות. ליליאן ברטו הביאה מירה נהדרת, פשוטו כמשמעו, שקל מאוד להתאהב בה וקשה מאוד להסכים לשידוך שלה עם המוות. ברטו משתמשת מצוין בגווני קולה, ועוברת תהליך ממשהו צרוד-גרוס אל משהו רך ורוחני. היא קומיקאית מושלמת מכניסתה הראשונה לבמה ועד לרגע שבו היא נאחזת באהבה מפתיעה, מכאיבה. 

ההומור של המשחק שופע בדיאלוגים המחודדים שגוב שמה בפי שלושת דיירי ההוספיס: רחל, שסנדרה שונוולד מעצבת אותה כבמכחול על בד, ישובה בכיסא גלגלים, עגומה ושקועה בכאב נישואיה אף יותר מייאוש חייה, ולשונה חדה כתער. 

לירון ברנס מצחיק ומרגש כשלומי הנע ונד עם עמוד האינפוזיות, מתבונן בחיוך על החיים ועל האישה המופלאה שהגיעה להוספיס כאילו כדי להעיר בו את האהבה, עד שיחפץ. ויעקב דניאל, מדדה על רגליו כיוסוף שהחיים כערבי ישראלי לימדו אותו להלך על החבל הדק המחבר חיים ומוות.

את השלישייה משלימים נעה בירון המצוינת כלימור, האחות המסורה, שמזדהה ומבינה ותומכת, וניסו כאביה בשתי אפיזודות כבעלה של מירה וכרופא. ואחרון חביב - למען האמת - המוות הקוסם של יורם טולדנו, שמזכיר לנו
בחיוך שבכל זאת כדאי לחיות ולאהוב עד הסוף.


אהבת מוות (צילום: כפיר בולוטין)



ולסיכום, תלכו, על החיים ועל המוות, ותתענגו.

רכישת כרטיסים