|
|
|
 מרין ווינר מנסים לפצח ב'חיתוך דיבור' את הקודים של שפת הגוף, הלשון והלב. הייתי מוסיף למחויבות המוצהרת הזאת שלהם גם את של זוגיות באשר היא זוגיות ובאשר היא נאלצת לבלוע אלימות גם מבפנים וגם מבחוץ, ולהתרווח בין לבין במקצה של רוך. 'כל דבר חי צריך' מראה עיוותים המתרחשים כאשר הלב פולש למתחם השמור היטב של המוח. או אז מתברר כי המרקם המדעי, או החיוב השלטוני, יכולים להתקיים כל עוד הלב מפנה להם את השטח. 'האודישן' הוא מונודרמה אפלה - ושטופת הומור - שלנה פוגסוב משחקת בה בטבעיות דרמטית וקומית."
|
|
|
|
|
המשותף לשלוש ההפקות השונות הוא טעם החיים במסגרות שונות, אבל רק באחת יש דם
חיתוך
דיבור
-
הכל
על
הסכין
״חיתוך דיבור״ של נטע וינר וסתיו מרין היא ההצגה היחידה שלא ראיתי מהתשע שהשתתפו בתחרות בפסטיבל עכו האחרון. כמובן שהתחייבתי אז לראותה מיד כאשר היא תפרוץ כצפוי את מחסום הפרינג׳ האנטי פריפרי של המרכז הבלתי מתפשר במאבק הקיום שלו. זו הצגה שזכתה באחד מפרסי הפסטיבל (ליתר דיוק בכרטיס חינם למופעי פסטיבל ישראל הקרוב) ונחשבה אז לפנינה מיוחדת. היכרות עם עבודת השניים בעבר רמזה שאמנם יש דברים בגו.
במבחן הצפייה שהתקיימה סוף-סוף כשהצגתם נחתה בתיאטרון תמונע אפשר בהחלט להבין על מה ולמה התלהבו הצופים והשופטים. מדובר בהצגה שכל כולה שילוב מופלא בין תנועה ודיבור מחושב או מחורז, המתרחשים על זירת-ריבוע כקרב היאבקות או איגרוף או חיזור גורלי או אמנות לחימה, בידיים ברגליים, בלשון וכאשר אין ברירה - גם עם הרבה סכינים ובהשתתפות פעילה וחיונית של הקהל.
בעזרת הדרמטורגיה של רז וינר, בתלבושות של ענת מרטקוביץ׳ שגם יורדות בשעת הצורך, ובתאורת-קרב של יואב בראל, מרין ווינר מנסים לפצח את הקודים של שפת הגוף, הלשון והלב. הייתי מוסיף למחויבות המוצהרת הזאת שלהם גם את של זוגיות באשר היא זוגיות ובאשר היא נאלצת לבלוע אלימות גם מבפנים וגם מבחוץ, ולהתרווח בין לבין במקצה של רוך.
ואם בכך לא די, גם האקטואליה של שגרתנו המקודשת מצויה שם בין הספירות של הקוד הגדול שהופך הצגה בת 50 דקות למסמך בימתי, טקסטואלי בכל שורותיו, תנועתי בכל מהלכיו, רציני בכל מגמותיו, ומצחיק ככל שהוא תופס בגרון ומעיד עלינו.
"חיתוך דיבור" (צילום: יח"צ)
כל דבר חי צריך - קצת עתיד
ההצגה המקורית הראשונה שנוצרה במסגרת ״תיאטרון הבית״ החדש שהושכן בבניין הסטודיו למשחק ניסן נתיב ביפו היא ״כל דבר חי צריך״ שביימה ועיצבה מרינה בלטוב מחומרים שכתבו השחקניות והשחקנים באנסמבל. זהו סיפור בנוסח עתידי על חברה פרודוקטיבית ויעילה שמחויבת בנאמנות לתפקוד המערכת.
אפשר לראות את הפעילות הנדרשת כשהיא מתרחשת כבר בהתחלה בתנועה המדויקת שעיצב סטפן פרי, ובתלבושות המסוגננות שעיצבה שירה וייז ואיכשהו הזכירו לי את איש הפח מ״הקוסם מארץ עוץ״, עם מוזיקה מקורית מצוינת של winter family, על תפאורת בימות מתפרקת ומתנייעת של זהר שואף, תאורה מחשמלת של נדב ברנע וכמובן עם וידאו ארט של סיון פרסלר וניתאי שלם.
זה חזותי בהחלט אך בעיקר כרקע לעיוותים המתרחשים כאשר הלב פולש למתחם השמור היטב של המוח. או אז מתברר כי המרקם המדעי, או החיוב השלטוני, יכולים להתקיים כל עוד הלב מפנה להם את השטח. אבל תן לו להכתיב את המצב והמטוטלת תיצור סכנה שעל החברה לנסות ולהציל אותם מפניה, ולהשיבם אל התקינות - התפקודית, המנטלית, האוטומטית.
את התקנות הנחרצות של שימור הקיום המובנה שאין לסטות ממנו, משדר הבוס, בגילומו התקיף של יוסי ירום, המביט במתרחש מבעד למצלמה במרומי ״המפעל״. את הוראותיו אמורה ליישם המורה מרגריטה, נתלי שילמן, בתנועה מסוגננת ועם מקל הליכה שהוא גם שוט מאיים על ארבעת ה״פרוייקטים״ רן לשם, סוזאנה פפיאן, מתן אמסלם ומתן קסירר המרשימים בביטוי הפיזי-תנועתי של הכיבוש המנטלי, שמתערער ונגרר למאבק שמחדיר למפעל הפרויקט החדש גאי קורבלינקוב. והם כולם מצוינים.
המסקנה הנדרשת מהנראה והמתרחש היא זו שכל צופה שיבוא מתבקש להגיע אליה בעצמו.
"כל דבר חי צריך" (צילום: אורי רובינשטיין)
האודישן - סיפורו של עלבון
מה צריכים שחקנים ושחקניות לעבור כדי לקבל את ההזדמנות הנכספת לעמוד על במה ולמצות את הכישרון ואת כלי הביטוי שלו שרכשו בבתי הספר למשחק? במילה אחת קטנה - אודישן. מבחן קבלה או התאמה או… מהלך שיכול להימשך בקושי עשר שניות בעיקר בדרך לאכזבה המכאיבה, או בכמה סיבובים מתישים ומותחי-עצבים עד שתגיע ההודעה הגואלת או ההפוכה.
כמי שהיה במשחק הזה בעבר, גם במערכות אחרות, אני מכיר את הפחד, המתח, האדישות או האמפטיה של המפגש עם ה״בוחנים״ במכרזים האנושיים. אבל האודישן של שחקנים ורקדנים, כפי שיוצג בראוותנות של המחזמר ״Chorus Line״, הוא כמעט כמו מהלך של ירייה בחשיכה. מישהו - הבמאי או המפיק או הכוריאוגרף או המנצח - יושב אי שם באולם, עוזר קורא בשם הנבחנת, שאלה או שתיים, וקדימה… תודה, נודיע לך.
"האודישן" (צילום: יח"צ)
המונודרמה המקסימה שכתבו רועי מליח-רשף ולנה פוגוסוב היא סיפור אחד מני רבים על שחקנית שאיננה מצליחה לקבל תפקיד, בקושי לקבל תור באודישן, והיא מחליטה לשים לזה סוף. היא אורבת לבמאי ומצליחה לשכנע אותו בדרכה המיוחדת לעשות לה אודישן. המונולוג שהיא מכינה הוא של ליידי מקבת. דם על הידיים שכל בשמי ערב לא ישטפו.
אבל זהו רק תרוץ למה שיתרחש בהמשך במונודרמה האפלה - ושטופת ההומור - שפוגוסוב משחקת אותה בטבעיות דרמטית וקומית, בבימוי של רני בלייר ובצירוף מרכיב חשוב של תנועה מבוימת מקורית של אופיר נהרי, עם מוזיקה מקורית של נדב ויקינסקי ותאורה שעיצב שי סקיבא.
השחקנית הופכת לבמאית והיא מעמידה את הבמאי המושחת לאודישן שהוא אינו יודע איך לצאת ממנו. עולם התיאטרון הופך להיות חדר הימלטות. השאלה היא רק מי מהשניים יצליח לצאת. ואת זה תגלו כשתתנסו בעצמכם בחוויה הקומית השחורה.
05/02/2017
:תאריך יצירה
|