|
|
|
 היוזמה וההשראה נולדו כאשר רוני ברודצקי, הבמאית ומעבדת הטקסטים, ישבה בבית קפה ושמעה בשולחן הסמוך שיחה של שתי נשים מבוגרות. היא התחילה לכתוב את הדיאלוג, ומשם כבר נפתחה בה ההכרה ששיחת ותיקים היא חומר שיכול לנוע על פסים של הומור – בדרך כלל עצמי ואבל במיוחד כלפי בני גילם ובני המשפחה - ופה ושם, כשמדברים על בריאות ועל הגיל, גם בחמלה, שלא לומר בכאב."
|
|
|
|
|
הקבוצה הצעירה של תיאטרון חיפה מעלה הצגה שמחלצותיה משעשעות ותוכנה דוקר ההחלטה לכנות את ההצגה של קבוצת הצעירים בחיפה בשם ״אקווריום״ קצת מטעה, אם כי היא ההשראה להחלטה שהשחקנים הנעים בה כנבחרת של שחייה צורנית יתפקדו כדגים ששפתיהם ינועו וקולם לא יישמע. בפועל הדימוי המדויק יותר היה בריכת שחייה שיש לה מלתחה, ובהן מתנהלות כ-20 שיחות קצרות.
עד שהצחוק נתקע בגרון
הדגים של ההצגה שותקים רק לכאורה כי מדובר בתיאטרון של ליפסינק, כלומר קול מוקלט שהשחקן מניע את שפתיו בהתאמה מדויקת אל מקצביו ומילותיו ככל האפשר וככל יכולתו. והקולות שצעירי התיאטרון ״משמיעים״ הם קולות מוקלטים שאספו בדרכים שונות, בעיקר במפגשים עם בעלי הדבר - שהם כולם ותיקים וותיקות, בבתי קפה, בבתיהם או בדיור מוגן, וגם חומרים שנמצאו בדרך אחרת.
ברור כי בעלי הדבר אישרו את השימוש בהקלטות ואלה מגוונות ובדרך כלל יש בהן מינון גבוה של הומור עצמי, לעג לזולת וכמובן למגבלות הגיל - בעיקר כשמדובר בליבידו ובמין – והצחוק המתגלגל שהדברים מעלים בקרב קהל הצופים מעיד שהכל מתרחש ברוח טובה. לפחות עד שהצחוק נתקע בגרון, והתמונה המתעוררת מתקבלת באורח לא מפתיע קצת קודרת, רצינית, משתיקה.
היוזמה וההשראה למבצע נולדו כאשר רוני ברודצקי, הבמאית ומעבדת הטקסטים, ישבה בבית קפה ושמעה בשולחן הסמוך שיחה של שתי נשים מבוגרות. היא התחילה לכתוב את הדיאלוג, ומשם כבר נפתחה בה ההכרה ששיחת ותיקים היא חומר שיכול לנוע על פסים של הומור – בדרך כלל עצמי ואבל במיוחד כלפי בני גילם ובני המשפחה - ופה ושם, כשמדברים על בריאות ועל הגיל, גם בחמלה, שלא לומר בכאב.
"אקווריום" (צילום: יואב איתיאל)
מבצע ליפסינק
השאלה שניצבה בפני ברודצקי הייתה איך עושים זאת על הבמה וכיצד מביאים את הדברים באמצעות שחקנים צעירים, בקושי נוגעים בשנה ה-30 לחייהם. הפתרון המעניין שלה, כאמור, היה להפוך את השחקנים לשחיינים - וזאת המשימה שהוטלה על הכוריאוגרפית טל קון. והיא עשתה את הבלתי ייאמן - בלי מים, בלי מקפצות, שמונה שחקניות ושחקנים עם בגדי ים וכובעי ים וחלוקים שרות מילר עיצבה יחד עם הבריכה והמלתחה. את מקום המים מילאה התאורה הכחלחלה של חני ורדי, ואת המוזיקה הקלאסית והמקורית הביא נדב ויקינסקי.
התוצאה היא מבצע ליפסינק מרשים, בהדרכתו הנפלאה של אורי אוריין, שהוא מענג למדי, משעשע ובעיקר יוצר שרשרת דמויות - אמנם ממקורות שונים אך באמצעות השחקנים מתקבלות כאחידות, באמצעות האפיון האישי של כל שחקן וכל שחקנית בקבוצה - קרן אור, ארז ביטון, חן גרטי, נגבה מאור, מיטל נר, ולדיסלב פסחוביץ, רון ריכטר, וארז שהרבני.
הם נפלאים בתנועתם השחיינית, כנבחרת בתחרות אולימפית, או כיחידים וזוגות, במים או במלתחה, או על שפת הבריכה. והם מזוהים-מזדהים עם האנשים שמאחורי הקולות כשהם צוחקים, מחייכים, מרצינים או מנסים לחדור אל הדמות שהם ״משמיעים״ בשפתיהם האילמות. וזה כשלעצמו הישג אישי ובימתי.
"אקווריום" (צילום: יואב איתיאל)
יש יופי בשקיעה
השאלה הגדולה שעולה בסיכומו של דבר היא מהו המסר הצף על פני מימי הבריכה. אני צחקתי מאוד בחצי השעה הראשונה, ואחר כך, אם בתחושה שההצחקה כבר הוגזמה והתארכה, או בהכרה ממרום גילי שכך אני נראה (בלי השחייה, לצערי) ואולי גם נשמע ונקרא - וזה לא בהכרח מחמיא. ונהיה לי קצת עצוב. לא נורא עצוב, רק קצת. בעיקר הייתי מהורהר.
בהצגה שבה נכחתי, כמחצית מהצופים בקהל היו מבוגרים, אפילו מאוד, והיתר היו תלמידי בתי ספר תיכוניים, שאף נשארו לשיחה עם היוצרים והשחקנים בתום ההצגה. איחוד הצחוק במרבית הרגעים, ואחדות השתיקה המהורהרת ברגעים האחרים, העידו כי עוד נותרה בנו התחושה שיש יופי בחיים, גם ברגעי הדמדומים של השקיעה.
"אקווריום" (צילום: יואב איתיאל)
לרכישת כרטיסים
07/02/2017
:תאריך יצירה
|