כל זעזוע מתחיל בהנאה

״הורים איומים״ הוא מחזה שכתב ז׳אן קוקטו - משורר, צייר, במאי קולנוע וכישורים רבים אחרים שמעמידים אותו ברשימת הנפילים של התרבות הצרפתית במאה ה-20. סיפור חייו ויצירתו, אהבותיו, מיניותו, והטרגדיות שליוו את ההדוניזם היצירתי שלו, ראויים לסדרת טלוויזיה - דוקומנטרית ואפילו דרמטית - שתחזיר לחיים את העולם המסעיר שיצר בו ועיצב גם אותו.

אלה היו חיים שהיה בהם יופי דקדנטי, והרבה אופיום. וב-1929, במהלך מאמצי הגמילה שלו, כתב את הרומן הגדול ״הילדים הנוראים״  (Les Enfants Terribles) על אח ואחות והתבגרותם המסעירה. הרומן הותיר רושם גדול ועשר שנים אחר כך חזר קוקטו אל ה״נוראות״ במחזה ששמו המקורי היה ״הקרוואן או הבית על הירח״ אך שונה מיד ל״הורים איומים״ (Les Parents Terrible ).

קוקטו כתב את המחזה לחמישה שחקנים מסוימים. שתי שחקניות העניקו את שמן הפרטי לדמויות של האם והמאהבת ששיחקו, את דמות האב שיחק לואי ז׳ובה, מגדולי הבמה של צרפת, ואת הבן הנופל קרבן להורים האיומים כתב קוקטו עבור מאהבו הצעיר ז׳אן מארה, שלימים היה מכוכבי הקולנוע הצרפתי.

המחזה כתוב כפארסה צרפתית אופיינית - ובהחלט יש דלתות שמשחקות תפקיד, אם כי שונה במידה רבה מהמקובל בסוגה הפראית הזאת - בשילוב מקורי עם דרמה קלאסית, הנשאבת מ״אדיפוס המלך״ ומהמיתולוגיות הקשורות ליחסים מסוכנים בין אלים וצאצאיהם האנושיים וכדומה. התוצאה ממצליחה לתעתע במסריה האנושיים, ולבלבל ברגעים מסוימים את הצופים בה אם עליהם להזדעזע או להתמוגג בהנאה. ויש האומרים כי כל זעזוע מתחיל בהנאה.




הורים איומים, אמיר קריאף, נעמי פרומוביץ' ושירי גולן (צילום: מעיין קאופמן)



אסון פארסי-דרמטי

העלילה של קוקטו מספרת על משפחה די מופרעת במרקם היחסים שלה. האם, איבון, חולת סכרת וחולת אהבה מטורפת לבנה יחידה מישל, שטופח על ידה מינקות ועד להיותו בן 22 כמאהב שהוא רכושה הבלעדי. והוא מחזיר לה אהבה, מפנק אותה, מתרפק, מחבק ומנשק אותה כ״סופי״, ואם יקרא לה ״אמא״ ירעדו אמות הסיפים שלה.

יש גם בעל, ז׳ורז׳, שרוצה להיות ממציא אבל מזמן איבד את הקשר הממשי עם איבון ובקושי יש לו דיבור עם מישל שהוא, כאמור, נחלת האם. בתקופה האחרונה הוא מרגיש ביתר שאת את בדידותו בביתו שלו, ומתנחם בנוכחותה של גיסתו הנאמנה לאו, המשקמת את אי הסדר המשפחתי, כמשרתת לכל דבר ועניין, ואשת סוד בעיקר של עצמה. 

ומישל, הו מישל, הילד הטוב שממיט את האסון הפארסי-דרמטי על ההורים כאשר הוא מבשר לאמו שאת הלילה שקדם לעליית המסך על המחזה הוא בילה בחיקה של אהובתו (בסתר!) מדלין, הגדולה ממנו בשלוש שנים -  בצרפת זה בהחלט לא נחשב - וגם יש לה מערכת יחסים אחרת ומיוחדת עם ״שוגר-דדי״ שהיא מתכוונת לסיים, בזכות אהבתה למישל. אתם יכולים לשער את התפתחות העלילה מכאן והרמזים שנתתי יכולים להוליך אתכם אל הסיום.



הורים איומים, שירי גולן (צילום: מעיין קאופמן)


הצגה שכולה תענוג

בתיאטרון באר שבע עושה זאת עבורכם צוות נפלא בראשותו של הבמאי גדי רול, שתופס את המחזה ואת הדמויות בקרניהם, מנער אותם בעזרת התרגום המענג של אלי ביז׳אווי ומפיק מהאנסמבל הקאמרי דמויות, רגשות, מצבים ושפע ניואנסים מצחיקים גם במצבים הכי דרמטיים. 

שירי גולן מוסיפה לרפרטואר הנפלא שהיא זוכה בו בתיאטרון באר שבע את דמותה של איבון - האם החולנית, פיזית ונפשית, שיותר משהתלתה את בנה בה היא מוטלת עליו כאבן ריחיים, תובעת וטוחנת ואינה מרפה. גולן מנצלת כל גוון של מבע גוף וקול, מתפתלת, נאבקת, גונחת, מתרפקת, בוכה, נדהמת - במשחק שנראה כמסע מטורף ברכבת שדים. וזה פשוט משגע.

אמיר קריאף הנראה עם שערו המזדקר ופדחתו העמוקה כתאום של קוקטו יוצר דמות מסקרנת של גבר שאיכשהו נראה כי הוא מתפקד על  פי הנדרש מבעל ואב, ואיכשהו מורגש בו שהוא שמח להיות רחוק משם, מאחורי הדלת. את חלקו בפארסה הוא מעצב באותה מיומנות משעשעת שבה הוא מעצב את מה שמוסתר מאחורי הדלת.

תום חגי נמרץ, צעיר, ילדותי ואוהב כמישל, שבשנתו ה-22 מוצא את הפתח החוצה מהכבלים האהובים של אמו אל העולם המבטיח של גבר צעיר שגילה במפתיע שיש גם נשים אחרות. ואין זה מפתיע שהבחירה נופלת על מדלין שאביגיל הררי משפיעה חסד וחן - והרבה כאב - על עיצובה, ועל אהבתה למישל.



הורים איומים, תום חגי, אביגיל הררי ואמיר קריאף (צילום: מעיין קאופמן)


ואחרונה, נעמי פרומוביץ׳ כלאו, הדודה לאו החביבה כפי שרק משטרה יכולה להיות, וניצבת בתווך או בצד כבובנאית שהכל ייעשה כדברה ובהתנעה של חוטים סמויים שבידיה. פרומוביץ׳, במשחק מהמשובחים בקריירה שלה, מעצבת את לאו כמתוקה כפי שרעל יכול להמתיק, כחכמה כפי שמקיאבלי היה מעריץ, וכאוהבת שנותרה נאמנה לאהבה שוויתרה עליה לטובת אחותה. 



הורים איומים, נעמי פרומוביץ' (צילום: מעיין קאופמן)

האוניברסלי שבתוך העלילה הפרטית המסוימת הודגש היטב, בסיוע התפאורה שכנרת קיש עיצבה באמצעות חפצים ורהיטים שפיזרה על הבמה החשופה תחת פנסי התאורה הטובה של פליס רוס. יהודית אהרון הלבישה בכיף, ואלדד לידור, גם הוא בהנאה ברורה, חיבר וערך מוזיקה צרפתית.
ואחרון חביב - הקהל שנהנה בגלוי ולא הניח לשחקנים לרדת מהבמה בסוף ההצגה. מומלץ בכל לב.