מחזאי גדול ועלילה מחכימה
המילה "גדול" ביחס לוויליאם שקספיר היא כמובן קטנה מכדי להעריך את מלוא שיעור קומתו כמחזאי, כמשורר, וככל הנראה גם כשחקן אם לשפוט על סמך הגדולים וזעירים בתפקידים שהעניק לשחקנים מאז ימיו ועד עתה. יותר מארבע מאות שנים של חוויות משחק, ובכל ודור ודור באים יורשות ויורשים, שמים חותמם ומעבירים את הלפיד לדורות הבאים, אלה שכבר נושפים בעורף ותובעים את ליטרת הבמה שלהם.
המחזה ״כטוב בעיניכם״ הוא אחד הבולטים והמרתקים בקורפוס המחזות - וגם הסונטות - ששקספיר, היה או לא היה, העניק לבמה האנגלית כפי שניתן להעריך בבעזרת המבחר של מאמרים והערות המאירות שרבקה משולח ליקטה בתכנייה שערכה להצגה.
שפה שקספירית עם פיוט בלתי נדלה, שעשועי מילים ורעיונות, שפע דמויות שנשאבו ממציאות - כל אלה מסתופפים במה שיוצא לדרך כדרמה עם ניחוח תככני-פוליטי ומהפך לקומדיה, ועם מבט מפוקח מהצד שמדבר אתנו על עצמנו. ואפילו למען האקטואליה של כל הזמנים - בעזרת שעשוע מגדרי דו כיווני בדמות רוזלינד המתחפשת לנער ששמו גנימד כדי לנסות ללכוד את אהובה אורלנדו. ונזכור כמובן שאת רוזלינד שיחק אצלו נער צעיר.
נדב אסולין ומיה לנדסמן (צילום: רדי רובינשטיין)
סיפור העלילה מתחיל אחרי שאח מדיח את הדוכס, מגלה אותו, ובהמשך גם את בתו, רוזלינד, שיוצאת ליער ארדן עם בת-הדוד סיליה, המוחה על הגזירה. יחד עמן גולה במסירות גם השוטה אבנבוחן. בנפרד יוצא ליער גם צעיר נחמד, אורלנדו, יחד עם משרתו-אומנו הזקן אדם, אחרי שאחיו אוליבר גזל ממנו את חלקו בירושת אביהם. לפני שכולם יוצאים ליער רוזלינד ואורלנדו נתקלים זה בזה, מבט אחד או שניים, והנה לנו סיפור אהבה.
שם, ביער, בין איילים וצבאים, בין שוכני היער האנושיים המסתופפים בצל חירות הגוף והרוח, עם שירי אהבה ואהבהבים כמו בדור הפרחים למיניהם, מתפתחים חמישה-שישה סיפורי אהבה משתזרים עם שירי אהבה ומשחקי חיזור ואהבהבים כמיטב המסורת השקספירית. ובתווך ניצול מקסים של ההיפוך המגדרי של רוזלינד: היא שהתחפשה לנער תגלם את עצמה עבור געגועיו של אורלנדו.
מעבר לכך מתקיים במחזה ניסיון מעניין של יציאה מהמרחב האורבני של חצר השלטון אל המרחב הטבעי שבו עדיין ניתן למצוא יושרה, אמת, חברה במובנה המהותי, הטהור. אמת או בדיה, אוטופיה או אשליה - על כל אלה ומעל כל אלה מביט משקיף ז׳אק, המלנכולי האולטימטיבי, שרואה נכחו את רקב וצביעות בכל, ואינו משתכנע שאפשר גם אחרת. וליתר ביטחון משאיר לנו את המפתח להבנת חיי אדם במונולוג השני בפופולריות אחרי ״להיות או לא להיות״, ואף מתחבר אליו: ״כל העולם במה, ולכל איש ואישה כניסות ויציאות שלו.״
אולה שור סלקטר, דנה מיינרט, נדב אסולין (צילום: רדי רובינשטיין)
תרגום ענק של טקסט ובמה
את המבט הרציני של המחזה הנשקף מהפיסקות לעיל, שובר בפועל הטקסט השקספירי שזכה כאן למתרגם דן אלמגור, שהוציא מתחת ידיו מלאכת מחשבת מקורית עד כדי כך שאפשר לומר כי המחזה שנשמע על במת הקאמרי היה עברי מקורי. כי כן, אלמגור לא נדבק למילוליות השקספירית כלשונה אלא פשפש במקורות עבריים מהמקרא ועד שפת הסחים וההיפסטרים, הבועתיים והפריפריאליים, והנעים זמירות לאוזן שהשפה העברית אהובה עליה כצבי בין החוחים או יונה בחגווי הסלע.
ואת התענוג הזה לקח הבמאי אודי בן משה באהבה גדולה והרקיד על הבמה הצגה שהיא פרס לכל מי שיצפה בה. הייתי אומר שזה הישגו הגדול והשלם ביותר בשנים האחרונות, וגם אם פה ושם קיצץ ועיבד את המקור, הסך הכל שלו הוא נאמנות מוחלטת לשקספיר, כשהוא נסמך על שותפים שכל אחת ואחד מהם הגיע להישג מושלם משל עצמו.
ראשונה היא לילי בן נחשון, שעיצבה חגיגה ויזואלית של תפאורה מקורית ומפתיעה בהכלתה את חכמת המחזה ואת מיקומי העלילה, את תהפוכותיה ואת האווירה שלה, לכל אורכה. היא הציבה על הבמה השחורה, הנראית ריקה, חמישה עמודים שטוחים גבוהים, שאמן הוידאו ארט יואב כהן הקרין עליהם - תחילה סדרות מספרים ואותיות נוסח המטריקס, דימויי עלים במעבר מחצר הדוכס אל היער, ואז דימויי עצים שהשלימו את תפזורת העלים של בן נחשון, וגם את עלוני השירים שאורלנדו תולה על כל ענף.
חני ורדי מצאה נוסחת פלאים של תאורה חדה בהתחלה שמשתנה בטבעיות לאור רך, מלטף, שבחלקו נשפך אל הבמה מבעד לסדקים בעמודים שבן נחשון הציבה בעומק צידי הבמה, ואשר ביניהם ואחריהם היו פתחי כניסה ויציאה של הדמויות, כולם בתלבושות יפות בפשטותן או בהומור של העיצוב של אורן דר. ומעל כל אלה באה המוזיקה היפהפייה של יוסף ברדנשווילי, עם שירי-פרחים עליזים ופעמי רגשות סוערים.
ערן מור ואוהד שחר (צילום: רדי רובינשטיין)
והמשחק - מעדנים
אולה שור סלקטר נולדה לתפקיד רוזלינד והיא יולדת אותו מחדש במשחק שהולך ומתפתח וצובר עוצמה קומית מתמונה לתמונה, עם שיא ייחודי כשהיא, בתחפושת הנער, מתנדבת לגלם את רוזלינד בשביל אורלנדו הנמק מאהבה, תשוקה והתעוררות נעורים. המשחק-המוכפל שלה פשוט מרחיב לב.
אודי רוטשילד נענה לה בדיאלוג הזה בכל העוצמה הנדרשת, כשהוא ממשיך נפלא את משחקו הנהדר הכל מהלכי החיפוש שלו אחריה, עם שירי אהבה וגעגוע וייאוש, ובחרוזים. עזרא דגן הוא המשרת הזקן והנאמן אדם - תפקיד קטן אבל הבמאי העניק לו שי בתמונה של משחק-מראה עם בן דמותו בוידיאו ארט, ודגן הכפול פשוט נהדר.
דנה מיינרט מצטרפת אליהם כסיליה, בת הדוד, וגונבת פעם אחר פעם את ההצגה בתגובותיה למתרחש, בהתערבותה בו וגם בשתיקותיה המצחיקות לא פחות. בתמורה היא תזכה לזיווג הראוי לה בדמותו של אוליבר הרע החוזר בתשובה בגילומו השרמנטי של אסף סלומון. את שני הדוכסים מגלם אוהד שחר, בנחרצות נרשעת כדוכס המדיח, וברכות סטלנית מקסימה כדוכס הגולה ביער. ערן מור שופע חן כשני נאמנים - אחד נשי שני פרחוני - לדוכסים.
אל ערן שראל, זיו קלייר, ישי בן משה וניר ברק, כשומרי ראש בתמונה הראשונה, ואחר כך כבני לוויה של הדוכס ביער, מצטרפים שלומי אברהם, שהוא גם רועה צאן וגם כומר שתוי, יובל סגל שמגלם בעדינות שובת לב את סילביוס, הרועה שאוהב את הרועה פיבי, שנטע פלוטניק מגלמת להפליא את התאהבותה העקשנית בגנימד (הלא הוא רוזלינד). הם אנסמבל נפלא כיחידים, כאנסמבל וגם כעדר כבשים.
הזוג האחרון הוא צמד גנבי הבמה המוחלטים של ההצגה, מתוקף תפקידיהם - אבנבוחן השוטה ורועת העיזים אודרי, ובעיקר מתוקף המשחק של נדב אסולין, שכל שורה שייקספירית-אלמגורית גזורה למידת קולו ותנועתו, ובכל תמונה שלו זכה במחיאות כפיים, שלא לדבר על רעמי הצחוק, שהוכפלו כאשר הצטרפה אליו מיה לנדסמן המושלמת כאודרי גדולת הגוף.
ואחרון חביב, מה לעשות, שמואל וילוז׳ני היה פשוט נהדר בגילום הרצינות המלנכולית-דיכאונית של ז׳אק, ואת המונולוג הנפלא ״כל העולם במה״ הגיש לנו במלוא המרירות הפסימית להזכירנו כי בלידתנו כדאי שנזכור כי כל האדם בבוא יומו ישוב לעפרו. משפט שמופיע בפתח גרסה מוקדמת של תיאור הגלגל של חיי אדם, שכתב אחרון משוררי דור הזהב בספרד, ר׳ אברהם בן עזרא, שחי באנגליה בשבע שנות חייו האחרונות, ארבע מאות שנים לפני שקספיר.
שמואל וילוז'ני (צילום: רדי רובינשטיין)
ולסיום, רק זאת אוסיף לאשר כבר נכתב: ההצגה הזאת הרקידה אותי, יישרה את גווי, הצחיקה ועשתה לי כל כך טוב על הלב. ואם בקולי תשמעו, ותלכו לראותה, תגלו, אני מאמין ומקווה, שכל כולה כטוב בעיניכם.