הפיוט נתלש מענפי העצים

על ״חלום ליל קיץ״ של ויליאם שקספיר נתלו שקים רבים של פרשנויות ובכל אחד מהם אפשר למצוא חוט המחבר את המצוי שם אל המחזה המופלא, אולי מעל ומעבר למה שבדרך כלל חושבים עליו באשמתם של יוצרים שרואים בו מגרש משחקים. וכך אפשר לומר על הגרסה החדשה בחאן הירושלמי, פרי יצירתן של הבמאית שיר גולדברג והמעבדת שחר פנקס, שעבודותיהן המשותפות זוכות בדרך כלל להערכת הקהל, והמבקרים בכלל זה. 

בתכנייה היפה של ההצגה ובראיון המופיע בה הן חושפות באוזני בועז טרינקר את חשיבתן המאוחדת - וכך דרכן המשותפת כיוצרות בחמש השנים האחרונות - כי בניגוד מסוים למה שמקובל הן רואות בהתרחשות את העובדה שהכל כבר מצוי בתוך היער, החל מתמונת ההכנות לחתונה וכלה בחתונה עצמה, וכדברי גולדברג: ״היער מכניס אותנו פנימה ולא מוציא אותנו החוצה. אנחנו לא יוצאים אל היער אלא נכנסים לתוכו. אפשר לומר אפילו שזה יער נפשי.״

תפיסת היער שלהן מזכירה, גם אם אינה מפורשת בכיוון הזה, את התפיסה של ההליכה והכניסה אל הפרדס של ארבעה, שרק אחד מהם - רבי עקיבא - נכנס בשלום ויצא בשלום. למרבה הצער הוא לא סיפר לנו מה ראה שם, וייתכן מאוד שהוא חווה אירוע כמו גיבוריו של שקספיר שנכנסו בעצם לאיזשהו טריפ, ואל חלום שהעמיד במבחן את תודעתם ועמה את יכולתם לחזור אל מתחם הסדר הטוב.

אבל התוצאה הכללית, ובהתחשב בכך שכמויות טקסט נגזמו מענפי העצים שביער, היא שהפיוט פינה מקום להתחכמות - כשרה למהדרין וצפויה מראש במחזה הזה על שלל דקירותיו הקומיות - עם תנועה של אריאל וולף שעוצבה בעיקר כתרומה למבנה הבימתי והשלכותיו החזותיות, עם די-ג׳יי, העונה על תפיסתן כי מתרחש מצב כאוטי שהוא ״תוצאה מאיזשהו פחד קמאי, ראשוני, אפילו לא מודע״ מקפיצת הדרך שיש בנישואין.



חלום ליל קיץ (תמונת יחסי ציבור)


ריקוד השולחנות

הדי.ג׳יי כמובן מייצגת את נקודת המבט הזאת כמי שנועדה להפעיל את האירוע כמסיבה ענקית, ונזכרתי בחוויה מסוג זה בהצגת השאובינה של ברלין בבימויו של תומס אוסטרמאייר. שקספיר כמעט לא היה שם, וכמות הטקסט שהושמע, ולא בהכרח לפי סדר ענייני, הגיע בקושי לחמישית הטקסט המקורי, ואפילו שלד העלילה נופץ כהוגן. למעשה מדובר בהצגה אנרכיסטית לחלוטין שבה איש כחפצו משחק.

שיר גולדברג ושחר פנקס לא הרחיקו לכת משקספיר כאנגלמאייר, אך הייתי שמח יותר אם הייתי נוכח במיצוי הכוונות והמחשבות המעניינות שלהן, כפי שפירטו באותו ראיון. התחושה שלי הייתה שלא נוצר איזון במרכיבי העוגה שניסו לאפות עבורנו, גם אם ברגעים אחדים נראה כאילו הן מתקרבות לכך.

בפועל היו שתי פעולות שאני מזהה כשייכות לעומקה של תפיסתן. הפעולה הראשונה הייתה סטירת לחי מפתיעה שחטף תזאוס מהיפוליטה אחרי שהבהיר להרמיה שאם לא תינשא לבחיר-לבו של אביה עונשה יהיה מוות או פרישות לעד מגברים. ציפיתי לשווא שיהיה המשך לכך, שאיכשהו הבמאית והמעבדת יתעמקו במצב של הההשפלות שהנשים במחזה עוברות בידי הגברים שלהן.

הפעולה השנייה הייתה בימוי המעבר מזהותם האורבנית של תזאוס והיפוליטה לזהותם הפנטסטית כמלך היער אוברון וזוגתו-יריבתו טיטניה. זה היה מרשים, באמצעות הבגדים שעוצבו להפליא על ידי נטשה טוכמן-פוליאק, ופתח תפאורת השולחנות המתנייעים שאדם קלר עיצב מצוין (והזכירה לי את ״הר אולימפוס״ של יאן פאבר).

השולחנות, במצבים השונים שבהם הותנעו והורקדו, נוצלו למופת בתמונה הכי שקספירית של ההצגה: תמונת המפגש של ארבעת החרמנים הצעירים המתווכחים מי התחיל, מי בגד, מי גבוהה, מי נמוכה ועוד ועוד. זוהי תמונה סוערת וקומית שנבנית בין השאר גם על התרגום של דורי פרנס, שכאן בעיקר נגע בחן בשרידי הפיוט של ההצגה, ונהגה מצוין בהדרכת אסי אשד. בתמונות אחרות המוזיקה היפה של דניאל סלומון הוסיפה מקצבים ופייטנות, וכך גם התאורה של רוני כהן, והווידאו ארט של אמיר טל.



חלום ליל קיץ, מימין: נילי רוגל ויוסי עיני (צילום: יעל אילן)


פק כראי של תחת

הברקות היו לשיר גולדברג כצפוי בעיצוב חבורת ״בעלי המלאכה״ כקבוצה של עובדי אולם החתונה, ובהצגה שנבחרו להרים לכבוד החתונה. כאן הם היו ליידי D.J. במשחקה המצוין של נטלי אליעזרוב כבמאית (פתרון של רגע אחרון בעקבות פציעתו של אריה צ׳רנר שנועד לגלם את התפקיד), המלצר תחת, זום, צלם וידאו, קלאפ, עוזרו, וספונג׳ המנקה. 

הם זכו בביצועים מבריקים של יואב היימן, גם כצלם ובמיוחד ב״הצגה״ כתיסבי, היוליה של הרומיאו-פירמוס בגילומו החמורי הנלהב של ארז שפריר, אחרי שהתפקח מתענוגי המאבק אברון-טיטניה. איתי שור גנב לרגעים את תשומת הלב כעוזר הצלם וכאריה, ויהויכין פרידלנדר היה מוצק כחומה, וגם כאגאוס אביה העקשן של הרמיה.

מי שהגיעו בדרכם הצעירה והמשובבת היו ארבעת המאוהבים - הרמיה של דניאל גל, הלנה של נילי רוגל, ליסנדר של אריאל וולף ודמטריוס של גיא גורביץ׳, וכפי שכבר ציינתי הם הצליחו לעצב את הדמויות במלוא התום והחירמון הנדרשים, בטקסטים נפלאי פיוט ובדיאלוגים שוצפים חצופים כמיטב רעיונותיהם של המחזאי והמתרגם.

בסיכומה יצאתי מאוכזב מהצגת ״חלום ליל קיץ״ בחאן הירושלמי, למרות היותה שופעת כשרונות יצירתיים.


חלום ליל קיץ, מימין: אריאל וולף ודניאל גל (צילום: יעל אילן)


לרכישת כרטיסים