המחזה הקשה מנשוא זוכה לחיים חדשים בתיאטרון הקאמרי בזכות החמלה שמגלות בו הבמאית דדי ברון והשחקניות תיקי דיין וקרן מור.
מחול מוות טבעי ומדויק
זאת הפעם השלישית שאני הולך לראות את המחזה "לילה טוב אמא" מאת מרשה נורמן. שלוש פעמים שבהן חוויתי חוויה אנושית מטלטלת, מעיקה לשעות רבות אחריה. סיפורה של ג`סי, שעולמה מתפורר בהדרגה ככל שמחלת הנפילה מעטרת את חייה, הוא בלי ספק סיפור מוקצן מאוד.
ג`סי מגיעה לקצה הדרך שלה, כשהיא גרושה, אם לנער עבריין, מנוכרת מסביבתה, מאחיה וממשפחתו, ולכודה בחיבוק הדוב של אמה. האב, שג`סי אהבה ומאמינה שאהב אותה, עזב את הבית כבר מזמן. טעם החיים אוזל בהדרגה, והכמיהה לשקט המוחלט תופסת את מקומו. ג`סי בוחרת במוות, ובקור רוח מצמית היא מתכננת לבצע אותו, "בעוד שעה וחצי" כפי שהיא מודיעה לאמה בתחילת ההצגה, באקדח של אביה.
ג`סי איננה הדה גבלר של איבסן, אך אפשר בהחלט למצוא את ההקבלה ביניהן בהבדל גדול ומהותי - הדה מקריבה קרבנות בדרך אל מותה ההירואי, בעיני עצמה. ג`סי בוחרת במוות עבור עצמה, לא כמעשה של גבורה או בתחושה של כישלון, אלא בהכרת החידלון הפנימי שהגיעה אליו.
בשעה וחצי האחרונות לחייה היא מנסה להעביר לאמה את המסר הפשוט הזה תוך כדי דאגה אמיתית לנוחות המירבית של האם. במהלך הדברים, בתוך ניסיונותיה לשכנע את האם כי היא אכן מתכוונת להתאבד, היא מבררת כמה עניינים קטנים לכאורה, כמו יחסי אמה ואביה, ויחסיה שלה עם אמה.
מרשה נורמן כתבה את ג`סי כדמות מוצקה מאוד, נחושה בדעתה, קרת רוח – בקושי רב תיחלץ ממנה זעקה אחת של כאב. אבל הכאב מופיע כמעט בכל תנועה, בכל מחווה, בכל משפט. היא איננה מתאמצת לשכנע את אמה על רצינות החלטתה. זו הבחירה שלה, מרצונה (שאולי איננו חופשי באמת) ודבר לא ישנה אותה.
מנגד ניצבת האם, שמרשה נורמן עיצבה אותה בתחכום רב, למרות שמדובר באישה שגם מעידה על עצמה שהיא פשוטה, לא חכמה, אבל אוהבת ומסורה. משום כך האם גם איננה יכולה לגייס נימוקים או מעשים כבדי משקל באמת כנגד כוונת הבת. היא רוצה למנוע את הצעד הנורא, אבל אין לה מושג איך לעשות זאת. שלא כמו ג`סי, שצריכה לארגן את ענייני הבית בתשעים הדקות עד התאבדותה, האם צריכה לחיות בתשעים הדקות האלה כאילו מדובר בנסיעה של בתה לאיזו ארץ רחוקה, להטמיע בתוכה את רעיון המוות, ולהשלים עמו חרף כל התנגדותה.
דדי ברון ביימה את ההצגה בתבונה, כשהיא מטילה את כובד המשקל על המעשים שהבת ואמה עושות במהלך הזמן הקצר שעומד לרשותן. ככל שהן מתרכזות באריזה, בבישול והסברים טכניים, ככל שהן מדברות על עניינים שוליים, כך הן מתקדמות אצל ברון אל רגע האמת. כל מה שנאמר כאילו אגב אורחא, כל מה שנלחש או נזעק, הוא לגביה מדרגה או שלב בסולם המוליך אל המכה הגדולה, ומה שהקהל רואה במהלך ההצגה זה בעצם מחול-מוות טבעי ומדויק מאוד.
מופת של תיאטרון אנושי
דרושות שתי שחקניות אמיצות, ולא רק מוכשרות, כדי לבצע את המחול הזה של נורמן וברון. ואפשר בהחלט לומר שתיקי דיין (שלפני עשרים שנה גילמה את ג`סי) וקרן מור הן בדיוק מה שהמחזאית והבמאית יכלו לחלום עליו. שחקניות שמשדרות לכל אורך המשחק שלהן אהבה עזה, חמלה, ורוך שהופכים את הצפייה בהן למכאיבה.
האם, בגילומה המזהיר של תיקי דיין היא אישה תאוות חיים. אין רגע שבו היא איננה נאחזת באופטימיות, גם כשהיא מעלה מנבכי לבה אמיתות כואבות, גם כשהיא כבר מבינה שג`סי שלה תעשה את מה שהחליטה. המיוחד במשחקה של דיין הוא היכולת שלה להחזיק שני קווים מקבילים בעיצוב הדמות. היא מצחיקה ומזעזעת, עסיסית ואחוזת אימה, היא מפייסת והיא כועסת, היא מבינה והיא מסרבת להאמין. היא האם אובדת העצות והיא גם הילדה המגודלת שלא יודעת מה לעשות בין הגלים הסוערים. ותמיד בעת ובעונה אחת. הדמות שתיקי דיין יוצרת מתעקלת וצומחת כלפי מעלה, כמו שרשרת די.אן. איי, אל הסיום המדהים. עשרים הדקות האחרונות שלה בהצגה הזאת הן מופת של תיאטרון אנושי.
קרן מור מעצבת את ג`סי כמו פַסל שמלפף בידיו חוטי חימר עדינים ושבירים, ומדביק אותם זה אל זה כדי ליצור פסל חי. הכניסה שלה, ההכרזה על תשעים הדקות, הטיפול שלה בממתקים, ברשימות שהכינה, ההסברים הרבים על מה שארגנה, כל אלה מועברים בקור רוח. לכאורה. כי מתחת לאלה, ומתחת לכל הטקסטים המסבירים את צעדה הקיצוני הצפוי, קרן מור משדרת מצוקה של ממש שאין דרך להקל מעליה.
זה מתבטא לא רק בקול העצור, הנאמר בפשטות כאילו היא רק נוסעת לכמה ימים, אלא במכלול מחוות הגוף, שכמו מצטמק לאטו בכל דקה המקרבת אותה אל סופה. מור גם מעצבת פחד בתוך כל הביטחון שהיא משדרת. הפחד שלה איננו מפני המוות אלא מפני חולשת פתאום שתבטל את החלטתה. זה המאבק השקט כל כך בתוכה, שפעם אחת בלבד יפרוץ בכל כוח – ואחריו, כמו אחרי כל סערה, אותה שלווה אינסופית, שקרן מור מעצבת ברכות מהפנטת ברגע הפרידה.
רבקה משולח העניקה למחזה תרגום חי מאוד, כל כך טבעי, שלא הזכיר לי לרגע את שפת המקור. דנה צרפתי עיצבה במה אסתטית, אולי קרה מדי, ותלבושות נוחות. קרן גרנק עיצבה תאורה עדינה, כמעט בלתי מורגשת בהדגשים הקטנים שהיא מעניקה מעת לעת למתרחש, וכך גם המוזיקה של אלון עדר.
"לילה טוב אמא" היא הצגה שנותנת כבוד לתיאטרון המעלה אותה ולקהל. הצגה שהיא בעצמה מחווה לכישרון של הבמאית והשחקניות שיצרו אותה.
לפרטים נוספים
14/02/2006
:תאריך יצירה
|