|
|
|
 הגירסה העולה עתה בתיאטרון הקאמרי היא פרי יוזמה של שני חברים מימי לימודיהם באוניברסיטת תל אביב - הבמאי יונתן אסתרקין והשחקן דן שפירא. הם תרגמו ועיבדו את המחזה, גייסו עוד כמה חברים, שכנעו את הנהלת התיאטרון - ויצרו גרסה מתומצת ומהודקת, אקטואלית מאוד, אפילו מקומית, ובימים האחרונים אף מתעצמת בזכות אירועים ושליטים בארץ או בארצות הברית."
|
|
|
|
|
האקטואליה זוהרת ומאשימה בכל פינה של הגרסה הדוקרת של מחזה בן 135 שנה ״אויב הציבור״ מאת הנריק איבסן הוא אחד המסמכים הבימתיים החשובים שיצאו תחת ידו. ב-1882 הופץ תחילה בדפוס, כהרגל באותם ימים, ובמהדורה בת עשרת אלפים עותקים - כמות מדהימה לאותה תקופה בנורבגיה ואירופה. רק אחר כך המחזה עלה על במה - וכמו התגובות החיוביות על המודפס כך גם היו התגובות על מה שהוצג.
נבואת הון-שלטון-תקשורת
וזו הייתה נקמה מרירה של איבסן, שכתב את המחזה שנה אחרי שהציבור והביקורת תקפו בזעם את המחזה ״רוחות״ וחנויות הספרים סירבו למכור את עותקיו. המחזאי שכבר כתב את ״פר גינט״, ״עמודי החברה״ ו"בית בובות״ מצא עצמו כאויב לעמו, והשתמש בשני סיפורים שדווחו בתקשורת כדי לכתוב עלילה שמרבים להתייחס אליה כאל נבואה על עליית השילוש ״הון-שלטון-תקשורת״.
ואכן אלה הם שלושת הגורמים שהמחזה מתאר את חבירתם כנגד איש אחד - ד״ר שטוקמן, המגלה זיהום מסוכן במי התהום של מרחצאות-המרפא, תפארת העיר ואתר המשיכה לתיירים. אחיו הצעיר שהוא ראש העירייה, נעזר בבעלי העסקים והבתים ובתקשורת כדי לכפות בכוחם המשותף את גניזת הדו"ח מהמעבדות שבדקו את המים.
אם ניקולאי גוגול הרוסי סיים את ״רביזור״ שלו בכתב האישום ״מעצמכם אתם צוחקים!״ שהופנה לעבר הקהל, אצל איבסן כתב האישום הוא כלפי הציבור שימשיך ויבחר ויכתיר את אלה שמתנכלים לו, את מי שהופכים את הדמוקרטיה למגרש משחקים שבו כל דאלים גבר וניתן להאשים את האחר בתחלואים.
גיל כהן, דן שפירא ודיוויד בילנקה ב"אויב הציבור" (צילום: ז'ראר אלון)
גם בכך איבסן היה נביא כשאמר לעיתונאי נורבגי, ״אני מרגיש פגוע עד כאב בגלל הוולגריות והאלימות בשיח הציבורי שלנו. תוך כדי התהליך (רצוף הכוונות הטובות) להפוך אותנו לחברה דמוקרטית, הפכנו למרבה הצער לחברה אספסופית.״
הציטוט הזה ואחרים, ורשימות מעניינות בעקבות המחזה ועליו, מופיעים בתכניה הישירה שערכה רבקה משולח.
מתומצתת, מהודקת ואקטואלית
הגירסה העולה עתה בתיאטרון הקאמרי היא פרי יוזמה של שני חברים מימי לימודיהם באוניברסיטת תל אביב - הבמאי יונתן אסתרקין והשחקן דן שפירא. הם תרגמו ועיבדו את המחזה, גייסו עוד כמה חברים, שכנעו את הנהלת התיאטרון - ויצרו גרסה מתומצת ומהודקת, אקטואלית מאוד, אפילו מקומית, ובימים האחרונים אף מתעצמת בזכות אירועים ושליטים בארץ או בארצות הברית.
העיבוד שעשו צמצמם את מספר הנפשות הפועלות לשש, ובכך ריכזו את מיטב הטיעונים באורח אורגני מאוד שמבטא את הרעיונות המקוריים בדרך הנראית מקורית מאוד. הציר שמניע את הפעילות הוא קבוצה של חמישה חברים טובים, קשורים בעבותות של רעיונות יפים, אהבה ומוזיקה ומצליחים, כל אחד בתחומו, להביא את בשורת הדור הצעיר לחברה.
"אויב הציבור" (צילום: ז'ראר אלון)
החמישה הם ראש העירייה פיטר שטוקמן, אחיו הגדול ד״ר תומס שטוקמן, אשתו קתרין שהעיבוד עיבה את תפקידה כמרצה באקדמיה על קפיטליזם, החברים אופס ובילי, המנהלים את ערוץ התקשורת הדיגיטלי. ברקע נמצא גם אביה של קתרין, מורטן הזקן, הממתין בסבלנות לכניסה המתחמנת שלו לתמונה שהדור הצעיר הדיח אותו ממנה.
על פניו, מי שמוגדר במחזה כאויב הציבור הוא ד״ר שטוקמן שהדו״ח שלו, אם יתפרסם, ירחיק את התיירים מהעיר, יחייב הוצאה כספית בהיקף בלתי נתפס לטיהור המים, יהרוס עסקים - ובינתיים כבר הורס יחסים אישיים בקבוצה, צעד אחר צעד, עם אחיו וחבריו וגם מאיים על הזוגיות עם קתרין.
העיבוד מצטיין גם במבנה ההדוק של העלילה, בזליגה המדודה של הרעל האנושי, אך בעיקר הוא מבריק בכך שעל הבמה הקטנה של הקאמרי הוא מציב כבמראה משולשת שלושה אויבי-ציבור אחרים: ראש העירייה, שפעולתו נועדה לשרת את בעלי ההון ומסכנת את הציבור המקומי והתיירים גם יחד; התקשורת, שכדי להבטיח את קיומה נכנעת לראש העירייה ולבעלי ההון ובוגדת בערכי חופש הביטוי והערכים שאותם נועדה לשרת; וכמובן ההון המצוי בידי מעטים, ובתרגילים מוכרים בבורסה ומחוצה לה מוחץ תחתיו את הסיכוי לחברה בריאה, לשלטון.
דיוויד בילנקה וערן מור ב"אויב הציבור" (צילום: ז'ראר אלון)
הצגה מרגשת
כאיכות העיבוד כך גם איכות ההצגה שאסתרקין ביים בתנופה ובקצב מתפתח, תוך שימוש בשתי מסגרות עלילה מקוריות: ההרצאות של קתרין על הקפיטליזם, שלרגעים נדמה כי הן הופכות את סיפור ״אויב הציבור״ לדוגמאות ואיורים לתיאוריה שהיא מרצה עליה. המסגרת האחרת היא קבוצת שירים של ניק קייב, בוב דילן, ניל יאנג ולאונרד כהן שחמשת החברים שרים, כמנהגם בימים הטובים של חברות רעיונית ואישית הדוקה. וזה יפה עוד יותר כשזה מגיע בשיאי העימותים שמקדירים את שמי החברות הזאת, כפנס-בלוז מקונן.
דןשפירא מגלם בישירות את ד״ר שטוקמן כאיש מצפון, זקוף ונחרץ לגלות את האמת, שהרעות והקשר האישי שופעים ממנו גם ברגעים הקשים של העימות ושל השבירה המסתמנת ביכולתו לעמוד על האמת שלו. כנגדו ובאותה נחרצות, ערן מור כאחיו הקטן, שעלה בסולם שהציבו לו החברים, ונהיה ראש עירייה המתנכר לערכיו. מור מצוין בביטוי חלקלק, אפילו אלים, של התסביך האישי שלו מול אחיו.
מירב פלדמן מרשימה בתפקיד קתרין, האישה התומכת, ובעיקר כשהיא מעצבת את ההתערערות שלה, בין הפחד לעתיד המשפחה והילד שאך זה נולד, ובין האמונה מזה בבעל ובאמת שהוא מייצג. דיויד בילנקה כאופס וגיל כהן כביל מצוינים ונמרצים במשחקם כחברים הנלהבים שהופכים את עורם בהתלהבות דומה. שלום כורם כמורטן הזקן מעצב טוב את האמת הפשוטה של ההון: הכסף לשלטון.
מירב פלדמן ודן שפירא ב"אויב הציבור" (צילום: ז'ראר אלון)
הבמה הקטנה והתלבושות עוצבו על ידי איה באך במקוריות יפה, עם תאורה טובה ועניינית של אורי רובינשטיין, וידאו ארט מצוין של קרן בלמור-סויסה, ועיבודים, הפקה מוזיקלית ומוזיקה מקורית של רועי נויפלד.
התוצאה הכללית היא הצגה מצוינת ומרגשת שמצליחה לחבר דרמה קלאסית ראשונית מסוגה עם מציאות מקומית ואוניברסלית שרואה איך ערכים כמו דמוקרטיה, חופש ביטוי ואנושיות נחבטים ומתרסקים. ובסופו של דבר מי שהוא בסופו של דבר אויבו האמיתי של הציבור הוא הציבור עצמו, שכדברי איבסן הופך לאספסוף.
וכך זאת הצגה שראוי לראות ולהפנים את המסר שלה, ולהתעורר.
19/02/2017
:תאריך יצירה
|