|
|
|
 המרתק במחזה של שעיה הוא הלכידות שהיא יוצרת בין חמישה ענפי העלילה באמצעות החלטה דרמטורגית משמעותית מאוד שאת הבן והאב ישחק שחקן אחד, כאומרת לנו שגם הרצף אב-בן כמוהו כרצף הגורל גם זה הגרמני וגם היהודי, שהם בלתי ניתנים להכחשה."
|
|
|
|
|
תיאטרון הספרייה מעלה מחזה מרתק על יהדות, גרמנים ואלצהיימר באוניברסיטת היידלברג המחזאית-במאית מאיה שעיה העלתה לפני שבע שנים בהיידלברג את המחזה ״תרופה״, ועתה היא זוכה להעלותו בתיאטרון הספרייה.
במרכזו של המחזה מככב הסיפור שבמעבדה טחובה הנמצאת על סף סגירה טמונים תיקים מחרידים מהעבר הנאצי לצד תיקים מדעיים מבטיחים שיש בהם נוסחה לתרופה שתכליתה לשפר את הזיכרון, ואפילו לרפא, במידה כלשהי, תופעות של שכחה, מהפשוטה והיומיומית ועד דמנציה ואלצהיימר.
גורל בלתי ניתן להכחשה
החיבור בין הסודות הצפונים בתיקים משמש גם מנוף לעלילת המחזה המתמקדת בשתי דמויות - אריה ואביו פרופ׳ יהודה שטיין, שהיה ראש המחלקה לחקר המוח באוניברסיטת היידלברג, הודח או "התפוטר" והורשה להמשיך במחקריו במעבדה הישנה.
המחזה מתחיל כאשר אריה מגיע למעבדה בעקבות מות אביו, ובמטרה לפנות ממנה עשרות תיקי מחקר שהעלו אבק. אגב כך, ובדיאלוג מריר עם אשתו אנה המצויה בהליך גיור ובה בעת בריחוק נפשי ממנו, אריה נשאב אל העבר ומניתוק מובהק מאביו ומיהדותו הוא מגלה במסמכים את הקשר המיוחד שלו לאירוע מכונן, הקשור לחיבור בין אביו לשני פעילי התנועות המהפכניות של תחילת שנות ה-70.
"תרופה" (צילום: יוסי צבקר)
המרתק במחזה של שעיה הוא הלכידות שהיא יוצרת בין חמישה ענפי העלילה באמצעות החלטה דרמטורגית משמעותית מאוד שאת הבן והאב ישחק שחקן אחד, כאומרת לנו שגם הרצף אב-בן כמוהו כרצף הגורל גם זה הגרמני וגם היהודי, שהם בלתי ניתנים להכחשה. אפשר להדחיק או להתעלם ולנסות למחוק תיעוד - אבל בסיכומו של דבר ישנו האלצהיימר, ונותר רק להמשיך ולחכות לתרופה שתשמר באונות המוח את הנגישות אל מה שנאגר בתאי זיכרון.
העקשנות משותפת
הצירוף של תפקידי אב-בן עומד, כמובן, גם במרכז הבימוי של שעיה שמדגישה היטב את המשמעויות הכרוכות ברצף הזה, אם במישרין או באמצעות הסובבים את האב מזה ואת הבן מזה, כי לכל אחד מהשניים יש מערכת דיאלוגים דרמטית ועצמאית. רק דמות אחת נעה בין שני הדורות, ויש לה תפקיד הנרמז כבר ברגע הראשון המשדר בלי מילים את דבר קיומו של סוד. חשיפתו של הסוד בשלבים האחרונים של המחזה מפענחת רמזים שנשתלו בזה אחר זה.
דני גבע מגלם את כפל תפקידי האב והבן באבחנה חיצונית של גמגום האב, ובתוקפנות של הבן. אבל אלה רק אמצעים שגבע מיטיב להשתמש בהם לביטוי מהלכים נפשיים ורגישויות שונות ביחס לסובבים אותם. למעט העקשנות שהיא המוטיב המשותף לשניהם במשחקו המצוין, גבע מוצא אפיונים ייחודיים לכל דמות.
"תרופה" (צילום: יוסי צבקר)
זה מתבטא בעיקר כשמדובר במערכת הקשר שלהם עם הנשים, המהפכנית הצעירה שדוחקת את האב לדרך חתחתים, בגילומה האנרגטי של קייטלין פינקל. את אנה, שהייתה אסיסטנטית של האב, ועתה היא האישה הדוחקת את הבן אל זהותו כיהודי, מגלמת מורן (טחן) בן אריה בהטעמה של מלוא המשמעות של מהלכיה האישיים בתוך המכלול של זוגיות ושל חקר התיקים. אודי בן דוד משלים היטב את האנסמבל ככריסטיאן, שהיה לא רק ידיד האב אלא גם המפתח לסוד החלטתו להפסיק את פיתוח התרופה.
דלית ענבר עיצבה תפאורה טובה שמעבירה את תחושת הזמן והמקום. אורי מורג העמיק את התחושה הזאת בתאורה מדויקת, ודפנה פרץ עיצבה את התלבושות. אריאל קשת הוסיף מוזיקה מקורית יפה ועדינה.
בסיכומה, ההצגה ״תרופה״ מצליחה להחזיק את תשומת הלב של הצופה בה כך שיקשיב לרמזים, יפענח את המתרחש ואת משמעויותיו, ויצא ממנה אחוז מחשבות על הזיכרון, שממתין לתרופה שתשמור עליו מפני אובדנו.
"תרופה" (צילום: יח"צ)
28/02/2017
:תאריך יצירה
|