כאשר חיפשתי דרך להתייחס ליום האישה הבינלאומי ואיך הוא מקבל הארות על הבמות שלנו, ולאו דווקא מתוך כוונה, חשבתי שכדאי לרכז מספר הצגות שלא כתבתי עליהן היום, ומחר על גרטכן של "פאוסט" שתעמוד במרכז עוללות האופרה שאראה הערב, ועוד הצגה בהבימה שעליה אכתוב ביום רביעי. ואם מותר - אני מקדיש את המאמר לנשים הנפלאות שהאתר הזה חב להן את קיומו.

ורסאצ׳ה שם זמני - נאמנות מסוכנת

מיכל אהרוני היא יועצת תקשורת, עיתונאית, בוגרת בית ספר למשחק ומחזאית- דמות-נושא נהדרת  למחזה, סרט, ראיון (שכבר העניקה בשעתו לאתר הזה ולאחרים). עתה במסגרת פסטיבל בכורות בהבימה הועלה מחזה חדש שלה ״ורסאצ׳ה שם זמני״, שהוא שינוי כיוון מוחלט מהסטירה של ״אנגינה פקטוריס״ המצליחה שלה שהועלתה בצוותא.

הפעם היא כתבה מחזה דרמטי, דואט של שתי דמויות במפגש שאסור היה שיתרחש. מיקי, שכינויו ורסאצ׳ה, על שם טעמו המובהק בחליפות של אמן האופנה, הוא פושע שהפך להיות עד מדינה נגד הבוס שלו ופועלו הנמרץ בפשיעה. הוא מסתתר בדירה חסויה, מנותק מעברו, בדרך להיעלם כליל עם זהות חדשה אחרי שיעיד במשפט. אם יתגלה - חייו יבואו אל קיצם בסכין, בחנק או סתם ביריית אקדח.

את השלווה שהוא מתחיל להתרגל אליה שוברת במפתיע טומי, בת זוגו שנעזבה לפתע ורוצה להשיב אותו הביתה. בחלל האוויר מתקיימת השאלה שאין עליה מענה כיצד מצאה את הדירה הזאת, מי עזר לה ובאיזה מחיר. עולם של פשע שנאחז היטב בזיזי השחיתות במשטרה כל תשובה אפשרית תהיה נכונה. מיקי מבין וחושד.

אבל טומי היא אישה חזקה, האהבה, שאין לפקפק בה, גם אם מתעורר ספק בדבר הנאמנות שלה, היא כוח שגם גבר כמו מיקי אינו יכול להדוף ככה סתם. אהרוני יצרה דמות של אישה מרתקת שתובעת הקשבה והבנה.

אלון טיראן ביים ברגישות את הדרמה הזאת, שחושפת רגשות  תוך כדי דיון רציני בשאלה של זהות האדם (מתאים לעידן הביומטרי המאיים עלינו), והפיק מגיל פרנק וממיקי פלג-רוטשטיין דואט-משחק עילאי כשהוא תורם לפיתוח העיצוב הכואב-מתגעגע שלה והיא מחזקת-תובעת את גילום המהות הריגשית של משחקו.

הצגה מקורית יפה עם תפאורה של זאב לוי, תלבושות של אביה בש, מוזיקה של יוסי בן נון ותאורה של מאיר אלון.  דרמטורגיה: נגה אשכנזי.



ורסאצ''ה (צילום: ז''ראר אלון)




עכבארים - חיזור מסוכן

״עכבארים״ הוא מחזה ותיק מ-1983 מאת המחזאי האמריקאי-אירי הצעיר (אז) ג׳והן פטריק שנלי, שלימים צבר לזכותו עשרות מחזות, סרטים, תפקידים ששיחק בהצגות שביים, בפרס פוליצר ובסרט זוכה האוסקרים ״חולת ירח״ עם שר, ניקולאס קייג׳ ואולימפיה דוקאקיס. המחזה מועלה על ידי תיאטרון תא במסגרת תיאטרון הסימטה״ בתרגום מצוין של אסף פריינטא, ובבימוי אנרגטי של אלחנן שפירא. 

ההצגה עוקבת אחר המתרחש במשך לילה אחד בבאר בעיר. זה דואט פיזי אלים בין אישה המביאה למחילה שלה גבר שפגשה בבאר. את שניהם החברה דחתה על רקע הבדידות שהם מביאים למפגש שלהם, על בירה וסמים קלים, הם מתגלים במלוא חולשתם. הוא כמי שהקשר שלו עם העולם הוא באלימות, והיא, אם חד הורית שמחפשת גבר שיהיה חבל ההצלה שלה. אט אט, ולא בקלות, הם מגלים אחד את השני ומתעורר אולי סיכוי לתחילתה של מערכת יחסים אמיתית, לעתיד משותף. אבל המציאות שבה הם חיים – קשה, והתשובות לא ברורות.

הגרסה המועלית ויתרה על דמויות אחרות שהיו במחזה המקורי ועל ידי כך מיקדה את הזוג המיוחד הזה, המקרי בראשיתו והמתפתח בדרכו המיוחדת. וזאת משימה שצמד השחקנים המצוינים אגם שוסטר ואביב זמר נענים לה ולבימוי של אלחנן שפירא במשחק שיש בו עוצמות נפיצות, סערות נפשיות, ופיזיות מחויבת. שניהם מרתקים בכל שלב, מכאיבים זה לזה, גם לצופה בהם, ונחמלים זה בעידונו של זו. רגעים של סכנה שמתחלפים בנחמה.

הצגה נוגעת ללב עם תאורה של אורי רובינשטיין, תנועה בעיצוב של קים גורדון, תלבושות של אלה רוזנצוויג ומוזיקה מרגשת של עמרי דגן.




עכבארים (צילום: אורי רובינשטיין)


מלחמה - אין דרך חזרה

״מלחמה״ היא מחזה של לארס נורן השוודי, עטור תהילה, שאני אינני שותף למהללים אותו מאז שהועלה בארץ לפני יותר מעשר שנים, וגם כשהועלה לפני שנתיים בסטודיו של יורם לוינשטיין, ועתה כשהוא מועלה בבית צבי. המחזה מתאר מצב כאוטי - ככל הנראה בבלקן מיד אחרי המלחמה האתנית שהייתה שם, אבל מנקודת מבט של מי ששמע על המלחמה מפליטיה ולא היה שותף לה.

גם מבחינה דרמטית כשלעצמה המחזה אינו מתעמק בדמויות המאכלסות אותו ומסתפק בנסיבתיות של סיפורן - האבא החוזר במפתיע, עיוור, משדה הקרב אחרי שנחשב כמת, האמא שמצאה נחמה וסיוע בחיק אחיו שמצא דרך להשתמט, ניצלה את בתה הבכורה להכנסה נוספת כזונה, וכבר מתכננת להמשיך את הדרך עם הבת הצעירה.

הסיפור כשלעצמו כואב ויש בו רמיזות להשפעות מעניינות של הדרמה היוונית - אדיפוס, אורסטאה, הקובה - או המודרנית כמו אמא קוראז׳ בתמונה אחת שהיא אולי היחידה שנוצר בה מטען ריגשי של ממש, אימהי ונוגע ללב. אלון טיראן ביים אותו ברגישות מיוחדת בכיוון הזה, מעבר למה שהמחזה עצמו נותן. 

חמשת תלמידי המשחק במחזור המסיים השנה את לימודיו מגלים יכולות מעניינות בעיצוב הדמויות, ובמיוחד שחף אברהם שמעצבת פפרטים מעניינים את בתפקיד האם. כמוה מצוינת סיון בן זזון כבת הבכירה, שהיא הדמות הטראגית הגדולה של המחזה, ויעל מואב כבת הצעירה שעיניה פקוחות לראות את העוול והתושייה גם יחד שבתוכם היא גדלה. 

דניאל חסין הוא האבא החוזר מהמלחמה, והוא מעצב את עוורונו ואת גבריותו הפגועה בנמרצות טובה שמדגישה את הדימוי העצמי שלו. הוא במיטבו דווקא ברגעים הרכים והכואבים שהוא מצליח להפיק מהדמות. יבגני מוליבוגה כאח שתפס את מקום האבא היה במיטבו בתמונות הסיום. הוא וספיר מתחלפים ביניהם בתפקידי האחים - וברור כי התוצאות שונות. גם לשלושת תפקידי הנשים יש ביצוע אלטרנטיבי.

הצגה טובה שעושה חסד למחזה - כמו בפעמים הקודמות - עם תפאורה ותלבושות של דינה קונסון, תאורה של יעקב סליב, עריכה מוזיקלית של אלון טיראן ודניאל חסין, הדרכת תנועה של גיא אלון, קרבות במה של גנדי בביצקי והדרכת טקסט של גלעד רוזנברג.




מלחמה - אין דרך חזרה (מקור: אתר בית צבי)


שונאים, סיפור אהבה - במנהרת העבר

גם את העיבוד של רועי חן ויבגני אריה לרומן של יצחק בשביס זינגר לא אהבתי כשהועלה בתאטרון גשר. לא משום שהיה רע חלילה, אלא משום שלא היה יכול למלא את התפקידים של אותה חמלה אנושית שהסופר הצליח לדלות מעצמו ולדשן בה את הסיפור המיוחד הזה, שההומור היהודי המיוחד בו מספר טוב יותר את מהות הטרגדיה האישית, הפרטית של שורדי שואה.

העלילה מביאה את סיפורו של הרמן ברודר, ניצול שואה, שנקלע לסבך של שלוש נשים בחייו: יאדוויגה, נוצריה פולניה שהייתה משרתת בביתו והצילה אותו מידי הגרמנים, אתה התחתן ויחד הגיעו לניו יורק. בעוד היא מתאמנת על מנהגי היהדות הוא מתאהב במאשה, אישה נשואה, החיה בנפרד מבעלה עם אמה החולה. ובעוד הוא מתמרן בינה לבין יאדוויגה נוקשת על דלתו תמרה, אשתו הראשונה שחשב כי היא ושני ילדיהם נרצחו על ידי הגרמנים והפולנים.

המעלה המיוחדת של הצירוף המיוחד של הומור וחמלה מוליך את העלילה ממצוקותיה שנולדו במנהרת העבר אל האור האנושי הנגלה, באמת או באשליה, בארץ האפשרויות הבלתי אפשריות. ניר ארז ביים ביד בטוחה את תלמידי המחזור המסיים עתה את לימודיו בסטודיו והפיק מהם משחק מיטבי.

רוני סבג הייתה סמכותית מאוד כתמרה המגיע במפתיע מעולם המתים ותופסת מקום ייחודי במשולש הצלעות הסוגרות על ברודר. עמית פרקש הייתה עסיסית כפולנייה כשרה למהדרין, וספיר אזולאי הייתה נשית מאוד, ובשיא משחקה עיצבה במלוא הכאב אישה מעונה. דורון בלנק היה ענייני בדרך כלל  בתפקיד החסר של ברודר, ורק בסוף חשף מטען מסוים של רגש. לאה מנקס הייתה מצוינת בתפקיד אמה של מאשה, נדב שמה וניב חביב השלימו היטב בתפקידי משנה.

בסיכומה זו הצגת סטודנטים טובה, בניהולה האמנותי של לילך סגל. נדב ברנע כתב מוזיקה מקורית וגם עיצב את התאורה, התפאורה עוצבה על ידי זוהר שואף, ואת התלבושות עיצבה יהודית אהרון.  

שונאים סיפור אהבה (צילום: רדי רובינשטיין)