|
|
|
 על דוכן המנצחים ניצב דן אטינגר ומפיח מהתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון חיים וצבעים ועוצמות ורוך כאלה שכבר מזמן לא שמענו. יחד עם התזמורת זכינו לקבל זמרה נפלאה של מקהלת האופרה - גברים מזה, נשים מזה, וגם ביחד - שהוכנו מצוין למשימה על ידי מנצחם איתן שמייסר."
|
|
|
|
|
ההפקה הבימתית של האופרה מאת גונו מרשימה אבל המוזיקאים מנצחים אותה בגדול השורה התחתונה של הרשימה הזאת היא זו שפותחת אותה ואומרת שהאופרה הישראלית רושמת לעצמה הישג עם העלאתה של הפקה חדשה, השלישית מאז הקמתה - האופרה ״פאוסט״ מאת המלחין הצרפתי שארל גונו. לא מאת המשורר-פילוסוף הגרמני יוהאן פון גתה, חלילה, ובקושי מאת מסנני הטקסטים הגרמניים לצרפתית ז׳יל בארבייה ומישל קארה.
תפאורה ותלבושות מרהיבות
ההפקה של בתי האופרה של טורינו באיטליה ולוזאן בשווייץ נעה סביב יצירי רוחו המעניינים של הבמאי סטפנו פודה. הוא גם מעצב התפאורה הנהדרת כשלעצמה בדמות טבעת ענקית הסובבת כמעט בלי הפסקות, עולה ויורדת על מוט הידראולי, וברגעים שהיא נחה במקומה היא יפהפייה ואפילו עוצרת נשימה. פודה גם עיצב את התאורה המשלימה, וכן את התלבושות שבכל מה שנוגע למקהלה, לרקדנים ולשחקנים הרבים היו יצירת מופת בפני עצמה. הוא גם יצר כוריאוגרפיה, שבניגוד לקהל לא התלהבתי ממנה.
"פאוסט" (צילום: יוסי צבקר)
הקהל התלהב מכל מה שראה ומרבית באי הבכורה החזיקו מעמד כמעט ארבע שעות, כולל שתי הפסקות, שבהן מפיסטופלס מוליך את פאוסט לזרועותיה של מרגריט, מרחיק אותו ממנה, משאיר עובר בבטנה, הורג את אחיה גיבור המלחמה - והכל בשביל שזקנתו המפוארת שהחלה לשעמם אותו תתחלף בנעורים חדשים, און גברי, מרתפי בירה וכהנה וכהנה תענוגות שהופכים את מסע החיים לנוח יותר. ומי שסייע לתחושה הזאת היה ישראל אובל בשפע הכתוביות עתירות החן הלשוני כהרגלו.
אטינגר חזר ומנצח
מה שהלהיב את הקהל לא פחות, ואולי אף יותר, היה המוזיקה שגונו כתב והעלה לראשונה על במה ב-1859, כ-13 שנים אחרי שהקטור ברליוז כתב את הדרמה-הקונצרטית שלו ״קללת פאוסט״. ההשפעה ברורה וברגעים רבים אפשר לזהות אותה בתזמור העשיר, בליריות האינטימית או במרשים ובקטעי הסערות המרשימים בעוצמתם.
דן אטינגר (צילום: מאתר האופרה הישראלית)
את אלה צריך לשמוע בנגינת התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון כאשר על דוכן המנצחים שב וניצב אחרי הפסקה ארוכה דן אטינגר ומפיח מהתזמורת שלו חיים וצבעים ועוצמות ורוך כאלה שכבר מזמן לא שמענו. יחד עם התזמורת זכינו לקבל זמרה נפלאה של מקהלת האופרה - גברים מזה, נשים מזה, וגם ביחד - שהוכנו מצוין למשימה על ידי מנצחם איתן שמייסר (שגם ינצח על שתי ההופעות האחרונות של האופרה כולה).
המוזיקה של גונו הדהדה, הייתי אומר שהניעה את אמות הספים, ופיצתה בגדול על אורכה של היצירה השלמה. אם את גתה אפשר לסרס למטרות הבמה, אפשר לקצר גם את גונו. אבל אני מודה שכל קיצור מבורך כשלעצמו היה כרוך במחיר היעלמם של קטעי מוזיקה יפים, אולי מיותרים לעלילה, אבל משלימים את המסע הטבעתי של האופרה.
"פאוסט" (צילום: יוסי צבקר)
סולנים מצוינים
ואחרונים, הסולנים המצוינים אחד-אחד ובמיוחד האחת אורליה פלוריאן שכבר כבשה כאן לבבות ב״רומיאו ויוליה״ של גונו, וב״לה טרוויאטה״ של ורדי, כולל למרגלות המצדה. היא הייתה רכה, פגיעה, תמימה, ועברה יפה את המסע המוזיקלי מבתוליה לרצח ילדה, להוקעתה ולגאולתה בתמונת הסיום המרגשת, מוזיקלית וחזותית.
מי שזכה בתוספת של רקיעות רגליים לשאגות הבראבו ומחיאות הכפיים היה גסטון ריברו, שכבר הוכיח כאן את זמרת קול הטנור הנפלא שלו, גם הוא ב״רומיאו ויוליה״ וגם כרודולפו ב״לה בוהם״ של פוצ׳יני. הפעם הוא העלה את קולו לגבהים ולעוצמות שהיפנטו את האוזן. כמוהו כזמר הבאס פאולו באטלייה, בהופעתו הראשונה כאן, עוצמתית וכובשת, בתפקיד מפיסטופלס.
"פאוסט" (צילום: יוסי צבקר)
נעמה גולדמן הייתה טובה מאוד כסיבל המאוהב במרגריט, שרבאן ואסילה היה מצוין כגולנטין, אחיה של מרגריט, נח בריגר היה וגנר טוב, ושי בלוך הייתה מרשימה כמרתה, השכנה, שמפיסטו ממית לה בעל מיותר ובעצמו מחזר אחריה, לא ברצינות, ואילו היא משיבה לו בחיזור דווקא רציני מאוד. לשווא.
וכך אני חוזר אל השורה התחתונה האומרת ש״פאוסט״ זה, באופרה הישראלית 2017, הוא הישג מרשים וכדאי בהחלט לפנות ארבע שעות ולחוות אותו.
"פאוסט" (צילום: יוסי צבקר)
רכישת כרטיסים
07/03/2017
:תאריך יצירה
|