|
|
|
 חמישה שחקנים מצוינים חברו להצגה שכל כולה מרתקת. ובעיקר, ובלעדיו הכל יהיה לשווא, זהו אלון אופנהיים, שיוצר תפקיד מדהים. אין מילה אחרת שתתאר את המהלך המורכב של משחקו. באחד משיאי המשחק הגדולים שנראו כאן הוא מתאר את חלום הנגינה בקסילופון של עצמות המתים. זה היה מצמית, וכך גם אפשר לתאר את חוויית הצפייה בו לכל אורך 90 הדקות."
|
|
|
|
|
מחזה על חייל החוזר מהחזית אחרי שנות לחימה ומוצא חברה מתנכרת. גרמניה 1945.
להחזיר אחריות לשולח
שיתוף פעולה מעניין בין אנסמבל תמונע לבין מכון גתה בישראל הביא לכאן את אחד המחזות החשובים ביותר שנכתבו בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל מה שמייחד את הפרויקט היא העובדה שמחברו של המחזה "בחוץ לפני הדלת" היה חייל גרמני ששב מחזית המזרח במלחמת העולם השנייה, כתב שירים, סיפורים ומחזה על השיבה הטראומטית לעיר הרוסה.
המחזאי הוא וולפגאנג בורכרט שנולד ב-1921 בהמבורג, גויס כחייל לוורמאכט במלחמת העולם השנייה והושלך לכלא לאחר שמתח ביקורת על השלטון הנאצי. ב-1944 נידון למוות בגין דעותיו, אך גזר הדין הומר והוא נשלח לחזית ברוסיה. ב-1945 הוא חזר להמבורג החרבה כשהוא במצב בריאותי קשה, רותק למיטה, שבה חיבר עד מותו את רוב שיריו וסיפוריו (שהופיעו בעברית כבר ב-1989 בתרגום של גבריאל צורן, וגם ב-2007). הוא מת שנתיים אחרי שובו, כשהוא בן 26, יום לפני הצגת הבכורה של "בחוץ לפני הדלת".
המחזה מתאר את מהלכי השיבה להמבורג של בקמן, חייל גרמני, אחרי שלוש שנים של קרבות בחזית המזרח. הוא מגלה בביתו בהמבורג את רעייתו בזרועותיו של איש אחר. הוא מחליט לקפוץ לנהר האלבה ולשים קץ לחייו אך הניסיון לא עולה יפה, ומוציא את בקמן למסע בין דלתות שנטרקות בפניו בזו אחר זו.
את המפגש שלו עם המציאות המתנכרת לו ואת חוויית המלחמה המעיקה עליו מלווים רגשות אשם על מה שאירע לו וליחידה שלו. ובעיקר אחרי שהוטלה עליו האחריות לה - עניין שהוא אולי בעיקר משל ללוחמים שמדינאים ומפקדים מצפים מהם לתת את חייהם למען המטרות הלאומניות, הרעיונות הפוליטיים, והגלוריפיקציה האישית שלהם. ואת האחריות הזו הוא מבקש להחזיר לשולחיו.
ככל שהשקרים שהובילו למלחמה נחשפים כגדולים יותר, ככל שהמדיניות שהובילה למלחמה נגלית כשנויה במחלוקת, כך הופכת חזרתו של החייל לחברה למעיקה והרסנית יותר. כל ניסיון לעשות השוואה בין שם לכאן, בין אז להיום - מסוכן. תסתפקו במחשבות.
בחוץ לפני הדלת (צילום: דן בן ארי)
דיאלוג פנימי וחיצוני
את ההצגה שהועלתה אמש בבכורה באולם הסייקל של תמונע בתרגום המצוין של גד קינר (קיסינגר) ביים מתיאס גרהט - במאי הבית של תיאטרון קרפלד-מינכנגלטבאך בגרמניה, חבר הוועד המנהל של המכון לתיאטרון בינלאומי ויזם של פעילות רב תרבותית בינלאומית. אבל מעבר לתארים ולתפקידים, גרהט הוא במאי שמיטיב להיכנס לעבי הקורה של מחזה ושל הפרשנות שלו במשחק.
חלל הבמה עוצב על ידי איה באך כדימוי של נהר האלבה, ומעליו מתקן טפטפות שמהם יורד גשם כמעט בלי הפוגה. התלבושות של לירון פניאל והתאורה המרוכזת של אמיר קסטרו מחזקות את תחושת הבדידות, הקור, האימה וההרס. אלה מיוצגים במחזה בעיקר על ידי דמות שבתחילה מכריזה על עצמה שהיא המוות, ובהמשך, לקראת סיום, כאלוהים שזוכה להיות נאשם. כמו שאמר אחד הצופים - קרבנות יש בכל צד, ואחד אלוהינו שלא שם עליהם.
המבנה של מחזה מעניין לא פחות מתוכנו, ומי שמוליך אותו מבחוץ הוא מספר שהוא גם בקמן ״אחר״ - מה שיוצר מהלך של דיאלוג פנימי בין שתי אונות המוח והלב, ודרמטי במיצויו הבימתי כפיתוח עשיר של כתב אשמה ארוך שבקמן מטיח בחברה, בצבא, בדת ובפוליטיקה עם הצצות של דיאלוגים קצרים עם מי שהוא פוגש בדרכו. התוצאה היא מחזה מרתק בתוכנו ובאופיו הבימתי, כפי שהבמאי היטיב לעצבו.
בחוץ לפני הדלת (צילום: דן בן ארי)
אופנהיים מדהים ומצמית
חמישה שחקנים מצוינים חברו להצגה שכל כולה מרתקת. דורי אנגל מדויק ומסקרן בתפקיד המספר-האלטר-אגו של בקמן, שנאבק בו, ברפיסותו, רודף אחריו אך נאלץ להיכנע לצד האובדני. אייל שכטר מענג בשלושת תפקידיו כגנרל הנהנתן, שהיה מפקדו של בקמן, ואחר כך כמפיק הקרקס שדוחה מעליו את בקמן, וגם המוות-אלוהינו שבסופו של דבר יעשה לו את הטובה המבוקשת.
מאיה הר ציון רכה ומרגשת כצעירה שמנסה להעניק לבקמן, וגם לעצמה דרכו, אור של תקווה. יעל ניברון מצוינת כנהר האלבה המקיא מתוכו את נסיון ההתאבדות של בקמן, וטובה כבתו של הגנרל. היא גם פותחת היטב את ההצגה במונולוג שעולה בעשן הסיגריה שלה (שרצוי מאוד שהבמאי יוותר עליה, על הסירחון ועל החנק שהיא גורמת ללא כל צורך ענייני).
ובעיקר, ובלעדיו הכל יהיה לשווא, זהו אלון אופנהיים, שאני מכיר אותו מאז ימיו כסטודנט שנה ב׳ בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, ובהמשך בתפקידים שונים בקאמרי, בהבימה, בחיפה ובאנסמבל תמונע שחבר אליו לפני שבע שנים, ובשנה האחרונה הוסיף לקרדיט שלו גם בימוי ראשון ומצוין של ההצגה ״ליזלוטה במאי״.
בחוץ לפני הדלת (צילום: דן בן ארי)
אופנהיים יוצר תפקיד מדהים. אין מילה אחרת שתתאר את המהלך המורכב של משחקו. שלב שלב הוא צובר אנרגיה מהמינימום המדויק של הכוונה להתאבד, עד להתפכחות מהאשליה הגדולה (עם אנכרוניזם מוזיקלי מצוין של להיט של ״הדלתות״) שסדר חייב להיות - בחיים, במוות, בעיר ובשדה הקרב.
כשהוא שורץ בתוך מים או כשהגשם יורד עליו והוא רטוב עד לשד עצמותיו, ובמשקפיים המיוחדים לשימוש עם מסיכות גז, הוא בקמן מסעיר באמיתות שלו, בתהיות ובמסקנות. ובאחד משיאי המשחק הגדולים שנראו כאן הוא מתאר את חלום הנגינה בקסילופון של עצמות המתים. זה היה מצמית, וכך גם אפשר לתאר את חוויית הצפייה בו לכל אורך 90 הדקות המרתקות.
וזה גם הסיכום של ״בחוץ לפני הדלת״ - מחזה, עיצוב, בימוי ומשחק שצריך לראות ולהרבות מחשבה אחר כך.
09/03/2017
:תאריך יצירה
|