פסטיבלים - האב - הקרב האחרון

תלמידי בית צבי מתמודדים בכבוד בגרסה הדוקה של אחד המחזות הקלאסיים הקשים ביותר

גם גברים בוכים

"האב" של אוגוסט סטרינדברג נחשב לאחת הדרמות הפסיכולוגיות הגדולות של התיאטרון המודרני ויש בו, גם 130 שנה לאחר שנכתב והוצג לראשונה, עוצמות רגש נדירות, מרוכזות. במרכזו ניצב סיפורו של סרן בדימוס שהוא מדען החוקר מטאוריטים, ותפיסת עולמו על עליונות הגבר, ובעיקר בכל מה שנוגע לחינוך בתם והתנהלותה, מעורר עליו את אשתו. צעד צעד, בציניות מחושבת, היא מוליכה אותו אל תהום החשד כי אינו אביה של בתם, וניצחונה עליו הוא גם תבוסתה הטרגית.

הפרשנויות למחזה נגעו לא אחת בדמותו של סטרינדברג עצמו ובמסכת יחסיו עם נשים, ובדרך כלל העמידו אותו בקוטב הנגדי לתפיסתו של הנריק איבסן הנורווגי שנחשב למקדם שחרור האישה. פרשנויות מודרניות יותר דווקא מצביעות על "האב" כעל מחזה שיש בו בדרך ההיפוך הערצה של המחזאי לנשים, לעורמתן, לתושייה שלהן ואפילו הזדהות מסוימת עמן.

כך או כך המאבק הניטש על הבמה כ-90 דקות מרוכז מאוד, עוצר נשימה ומכאיב, גם אם מבחינות חיצוניות רבות ברור כי מחזה שבו האישה נדהמת לגלות שגם גברים בוכים הוא מחזה שהזמן נגס בו. כשם שאת שאלת הספק המנקרת במוחו של הגבר ביחס להיותו אביה האמיתי של בתו כבר ניתן לסלק או לאשר בעזרת בדיקת רקמות.

"האב" (צילום: אתר בית צבי)

גובר על חוקי ההתיישנות

אבל במפתיע, המחזה של סטרינדברג, שהוצג בתיאטרוני הארץ שבע פעמים, מצליח לגבור על חוקי ההתיישנות - הן בזכות המאבק הנמשך והאקטואלי-אוניברסלי של הנשים על זכותן לשלוט בחייהן, הן בזכות רמת הדיאלוג הדרמטי שבו, והן בזכות תמונות מרגשות באמת. ובעיקר בזכות ביצוע בימתי המצדיק את העלאת המחזה, כפי שקורה באולם הקטן ע״ש אלי ליאון בבית צבי, שבו הקהל יושב כמעט בין קירות הבית האפל שבו מתרחשת הדרמה הסוחפת, במרחק נגיעה מהנפשות המיוסרות.

הבמאי אלון טיראן מגיע להישג בימוי שלישי תוך חודש אחד, אחרי ״ורסאצ׳ה שם זמני״ בהבימה ו״מלחמה״ בבית צבי, ומגיש עתה גרסה אפלה של המחזה עם הנוסח העברי המוקפד של גד קינר (קיסינגר). הבימוי נעשה תוך התאמה לכמה שינויים, שהבולט בהם הוא העברת זירת ההתמודדות מהמשרד של הסרן אל חדר האוכל, שבמרכזו שולחן ארוך המשמש גם כגשר וגם כמזבח שעליו הוא מזמין לסעודה, שתהיה כנראה האחרונה שיסעדו בבית הדתי הזה, שצלב גדול מעטר אותו.

את התפיסה הזאת עיצבה מצוין דינה קונסון בשחור של הקירות, השולחן, המפה, הכיסאות וכל התלבושות. רק כלי שולחן לבנים בוהקים, ורק סדין אחד לבן שובר את הצינה והאפלה, וכך גם התאורה של יעקב סליב שמצטרפת באפקטיביות המרתקת שלה לזו של המוזיקה שכתב יוסי בן-נון, ומשחקת בהצגה במהלומות קורנס של גורל או בפעימות עוגב של אמונה דתית.

האב 1.png

"האב" (צילום: אתר בית צבי)

עומדים במשימה נכבדה

אבל ככל שאני מעריך את הבימוי והתפיסה של אלון טיראן בכל מה שנוגע למחזה, המשימה החשובה אולי פי כמה שניצבה לפניו היא ליצור מצע נכון למשחקם של תלמידי בית הספר, שבעוד חצי שנה יסיימו את לימודיהם. מחזות כמו ״האב״ תובעים מהם לעמוד במשימה נכבדה, שגם שחקנים ותיקים ומקצועיים אינם מורגלים בה.

ואני יכול להעיד כמבקר שישבתי מרותק למשחק שטיראן הפיק מקבוצת השחקנים, ובראשם דניאל חסין שהיה החייל העיוור השב משדה הקרב ב״מלחמה״. הפעם, בתפקיד הסרן, הוא מגלה במשחקו שכבות רבות ומרתקות של עיצוב דמות העוברת כרוח סערה מצבים של שליטה ואובדנה, בביטויים פטריארכליים, אבהיים או ילדותיים שיוצרים בסיכומם את תמונת הטירוף שלו. כל שכבה וכל מצב מקבלים את הגוון המדויק, והכל במה שנראה טבעי ומפתיע ביחס לגילו הצעיר.

עמית זיתון היא לאורה, האישה שיצאה לקרב הגדול על זהותה, מעמדה, אמהותה ונשיותה השווה בכל - באהבה, בשנאה, ברחמים, ובתחכום - לאלה של בעלה. היא מדויקת מכניסתה הראשונה כמי שמוכנה לאמץ את החזות המוקפאת, אך בפכים קטנים, פה ושם בחיוך דק מתגנב, היא מעצבת סערה פנימית נשלטת עד לרגע שבו עליה לשלוף את מלוא כוחה ולטרוף. וזיתון מצוינת כשהיא מעצבת את הידיעה שגם היא תובס בניצחונה.

האב ע.jpg

דניאל חסין ועמית זיתון ב"האב" (צילום: אתר בית צבי)

לצדם מצוינת ומרשימה נוי עזריה כאומנת הוותיקה והנאמנה שהטרגדיה של הסרן הופכת בהשתתפותה לטרגדיה האישית שלה. יעל מואב מיטיבה לעצב את המצב הבלתי אפשרי של הבת, ברטה, הנקלעת בין שני המחנות. טובים במשחקם הנקי שניר וילר בתפקיד הרופא שבא לשפוט, ג׳וני רוזנבלום כפאסטור שבא לסלוח, ויבגני מוליבוגה כעובד באחוזה הנחשד בהתנהגות לא מוסרית המבשרת מיד בתחילת המחזה את העיסוק באבהות. לכל השחקנים סייע גיא אלון בהדרכת טקסט ותנועה.

״האב״ הוא מחזה השב ומגיח מהגנזך הקלאסי, והוצג שבע פעמים בארץ, בתיאטרון העברי ב-1921 (!) ומאז 1952 בהבימה, בקאמרי ובחיפה. עד שישוב אל בימת התיאטרון הרפרטוארי, או לבימת הפרינג׳, כדאי לשוב ולראותו בגרסה המרשימה הזאת של אלון טיראן ותלמידי בית צבי.