|
|
|
 היצירה 'מותר רק לאהוב' של תמיר גינץ היא מחול מעובד בתנועה שיש בה יופי ועוצמה. יש תמונות מרתקות ויש נינוחות והאיזון ביצירה מצוין. GNAWA של נאצ'ו דואטו היא חגיגה יפהפייה, שמאז העלאתה לראשונה ב-2005 נחשבת לאחת היצירות החשובות של הכוריאוגרף. מי יודע, אולי בהמשך, בעקבות הביצוע המרגש של להקת קמע, הוא יעלה כאן גם את יצירתו 'כל נדרי'."
|
|
|
|
|
להקת המחול מבאר שבע מפגינה בגרות ויכולת בשתי יצירות יפות, אנרגטיות וסוחפות
מותר רק לאהוב - ועוד איך!
היצירה שפתחה את ערב המחול המענג עם להקת קמע הייתה בכורה עולמית של ״מותר רק לאהוב״ של תמיר גינץ, מנהל הלהקה מראשיתה ומי שהטביע חותם אישי על התפתחותה, וגם על דרכו שלו במחול. ביצירה החדשה הזאת הוא מפגין התבוננות בוגרת במצב הבלתי אפשרי הנצחי של זוגיות, ושל מערכות יחסים אינטימיות, כשלעצמן או במרחב החברתי שבו הן מתקיימות.
בתכנייה לא נאמר מי אחראי לעיצוב התפאורה שחלקה ביצירה מכריע ומהותי. אפשר לנחש כי גינץ הוא בעל הרעיון אבל זה קצת מוזר שהדבר אינו מוזכר, בעוד שקרדיט ניתן כראוי למעצב התאורה הנהדרת שי יהודאי, למעצבי התלבושות הטובות - גינץ ועמליה יקיר, וגם למלחינים הנס צימר, פול אנקה, ארבו פארט ומקס ריכטר.
התפאורה מורכבת מארבעה ארונות צבועים אדום שהרקדנים משנים את מיצובם מקטע לקטע. בהתחלה הם דמויי רציף, בהמשך הם ארונות, שיוצאים או נכנסים אליהם, בהזדמנות אחרת הם יוצרים במה מסתובבת ועוד שינויים שמאפשרים לכוריאוגרף לעצב תנועה המתייחסת לא רק לעצמה, אלא גם לנתוני הבמה והאפשרויות שנוצרות על ידי שינויי התפאורה.
בראיון המקדים שגינץ העניק לאתר הוא ציין את ההחלטה שלו להתרחק מההתבוננות החברתית והפוליטית שאפיינה את היצירות האחרונות שלו - "סטטוס", "במדבר-דברים", "שמיים אדומים" ו"לא נודע", ואת האנרגיה האקסטרווגנטית של ״כרמינה בוראנה״ שלו מלפני עשור. תחת זאת עניינה אותו התבוננות אישית ואינטימית שלו באהבה, לפענח את פשרה ו״לבחון את האספקט של מה גורם לאהבה ומה אנחנו מחפשים בלב כשאנחנו בקשר עם אדם אחר.״
 להקת קמע, "מותר רק לאהוב" (צילום: כפיר בולוטין)
היצירה נפתחת בדואט, מרקם שיחזור לכל אורכה בהרכבים שונים, גם כשהלהקה כולה תורקד - וביכולת מצוינת - או שלפעמים רק תשקיף על זוגֿ. בין לבין יהיו גם קטעי סולו מרשימים שמיטיבים לבטא את החיפוש אחר הזוגיות או את הבדידות שבאה בעקבותיה. אבל הדואט הפותח בביצועם המרגש של אלדר אלגרבלי ופיטר סטאר הופך להיות המפתח לתיבה המתפענחת של האהבה.
הדואט הנפלא שלהם בפתיחה, שהגיע לשיא בסיום, יוצר את הלקסיקון התנועתי של היצירה כולה, מאתגר את הצפייה בהמשך ובעיקר מציב את ההתקדמות הנהדרת של אלגרבלי לנוכחות שליטה בלהקה, גם כשהוא בתוך הקבוצה ובאוניסונו של תנועתה. הוא אינו היחיד, כמובן, וכמוהו סטאר והרקדנים עדי שמשי ואילן גולובוביץ, והרקדניות לו לונדרה, נעם עפרון ולוריס אשונג׳ה.
התוצאה המלאה היא מחול מעובד בתנועה שיש בה יופי, עוצמה, במבנים מדויקים או ברגעים שבהם ניכרת תחושת החירות והזהות האישית בתוך הציוות הזוגי או החברתי. יש תמונות מרתקות ויש נינוחות והאיזון ביצירה מצוין.
להקת קמע, "מותר רק לאהוב" (צילום: כפיר בולוטין)
המערב שבמזרח: GNAWA היצירה השנייה בערב המחול המרתק של קמע הייתה יצירה של נאצ׳ו דואטו, כוריאוגרף אורח מספרד בעל שם כאחד מגדולי היוצרים בימינו, בעל ותק של יותר מ-30 שנות יצירה, ובעל עמדות ניהול אמנותיות בספרד, סנט פטרבורג וברלין.
בראיון עמו סיפר תמיר גינץ על חיזור בן שלוש שנים אחר דואטו, שנאות להעלות בלהקה יצירה שלו רק אחרי שנציגיו צפו בה בכמה הזדמנויות, ועברו בהצלחה את מה שנראה כאודישן לכל דבר. הבחירה ב-GNAWA הייתה טבעית על שום האופי המיוחד של התנועה, על רקע המוזיקה ההים תיכונית בת זמננו.
להקת קמע, Gnawa (צילום: כפיר בולוטין)
היצירה חושנית מאוד, התנועה מתערסלת, מתנגחת או מתפתלת כהרים, גאיות, נהרות וים שמרכיבים את נופי האיזור - ממדבריות צחיחים או טרשים, אל אדמה רכה, מלטפת, אל שקיעות או זריחות. יש בה שילוב מעניין של תנועת מחול מודרני ״מערבי על רקע המוזיקה בהרמוניה הים תיכונית, ערבית, או ״מזרחית״, עם סירטאקי מציץ לפתע, הדבקה שבה וחוזרת, הפלמנקו קורץ.
בסך הכל נוצרת חגיגה יפהפייה, שמאז העלאתה לראשונה ב-2005 נחשבת לאחת היצירות החשובות של דואטו. ומי יודע אולי בהמשך, בעקבות הביצוע המרגש של להקת קמע, הוא יעלה כאן גם את יצירתו ״כל נדרי״.
להקת קמע, Gnawa (צילום: כפיר בולוטין)
23/03/2017
:תאריך יצירה
|