הצגה משובחת מצליחה להשכיח במהלכה שדיאלוג מבריק עדיין לא עושה מחזה טוב עד שבסופה הבלוף האמריקני שב ומגיח ממנה בדמעות.
אמירה חברתית לכאורה
הרבה דברים טובים אפשר וראוי לכתוב על ההצגה היפה שביים משה נאור בקלילות משוכללת של מצבים, מהקומי ועד הסנטימנטלי. יש בה משחק מרגש של מיכה סלקטר, וירטואוזיות קומית של יפתח קליין, חן מקסים של עירית קפלן ודרמטיות קומית של תמר קינן. ויש בה תפאורה ותלבושות מצוינות שעיצבה לילי בן נחשון, שיחד עם התאורה העשירה של קרן גרנק, מגדילות את חלל הבמה באולם הקאמרי 4 הקטן וממלאות אותו. ויש לה גם רקע מוזיקלי ענוג של רן בגנו.
כל אלה עושים את ההצגה הזאת לבילוי תיאטרלי מענג עם דיאלוגים מצוינים, הנשמעים גם בתרגום העברי של אסף ציפור, אמינים ביותר. ככה מדברים בני אדם. אולי בעיבוד קל לצורכי הבמה, ואצל ארבעת השחקנים זה אפילו היה טבעי מאוד, כמעט עם תחושה של אלתור, כאילו הם ממציאים את הדיאלוג בו במקום. זה היה קו מאפיין במשחקו של סלקטר, בהתאמה מוחלטת למבוכה של הצעיר המצליח טום נוכח התאהבותו בהלן השמנה. וזה היה הכלי העיקרי במשחקו של קליין, ולא רק בדרך אמירת הטקסט אלא, ובעיקר, בכל דרך עיצוב הדמות של חבר שהוא, במחזה, הדמות הייצוגית, לכאורה, של חברה שאיננה מקבלת את האחר.
אלא שכל זה איננו מצליח לכסות על הבלוף הטמון במחזה של ניל לאביוט, כאילו מדובר באמירה חברתית משמעותית בדבר קבלתו של האחר – שבמקרה הזה הוא צעירה שמנה שאוהבת לאכול בלי הפסקה, ומחפשת את האיש האחד והיחיד שיקבל אותה כמות שהיא. שמנה כדמות ייצוגית – כפי שנאמר במחזה עצמו – לכל מה שהוא "אחר" בעיני הכלל. הומואים, נכים, עיוורים ועוד.
אבל זה לא כך באמת, כי ההבדלים ברורים כל כך עד כי ברור מאליו שלא הרי אלה כשמנים, שמרביתם יכולים לשנות את מצבם, אם רק ירצו. כפי שהלן מעידה על עצמה כשהיא מודיעה על נכונותה להשתנות, להפסיק את הזלילה, לעשות דיאטה ולעשות ניתוח. כל מה שהיא רוצה זה רק שטום לא יתבייש בקשר שלו אתה עד אז.
במידה רבה דווקא הדמות הזאת של הלן היא ההחמצה הגדולה ביותר של לאביוט. הבעיה שלה, מסתבר, איננה דווקא היותה שמנה, או "אחרת". עם זה היא מסתדרת בהחלט. מה שמציק לה היא תביעתה החוזרת ונשנית שטום, או כל מחזר אחר, יוכיחו בפומבי שזה לא מפריע להם. מעבר לכך, היא רוצה להיות מקרה מבחן להם ולחברה.
חן כובש
אלא שאם נתבונן היטב בתמונות ובסרטים (הלא הוליוודיים) מארצות הברית נגלה כי השמנים אינם מיעוט "אחר" בחברה האמריקאית, וספק אם זה מפריע באמת למישהו שם. לעתים זה אף נדמה כתרבות שלמה. ולא רק שם, גם אם במידה פחותה. השאלה היחידה היא איך השמנים עצמם מרגישים בחברה.
זה היה יכול להיות נושא מעניין ומרתק גם במחזה הזה אם לאביוט היה מעמיק את הטיפול שלו בדמותה של הלן, במקום לחזור שוב ושוב כמעט בכל תמונה על המנטרה של ה"תגיד לי, תדבר, אני מרגישה משהו" וכדומה. אולי משום שלא הכיר את עירית קפלן, שיכולותיה כשחקנית אינן זקוקות למחזה על שמנה רק משום שהיא עצמה שמנה וצריך לנצל את הנתון הזה. למרבה המזל קפלן פשוט חיה את הדמות במשחק שכולו חן כובש.
וטום? הוא עבור לאביוט כנראה המקרה הייצוגי של מי שאיננו יודע אלא את החברה שבתוכה הוא פועל. ומשום כך, הסיום של המחזה, מרגש עד דמעות ככל שמיכה סלקטר מגלם אותו, הוא בסופו של מלאכותי, ואף יותר מכפי שהיה יכול להיות אילו לאביוט היה עוסק פחות בשלטי חוצות ויותר בנפשו של טום פנימה.
הוא יכול היה לעשות זאת באמצעות שתי דמויות המשנה. כך למשל כאשר החבר הציני הלעגני הרכלני חושף לפתע משהו אישי עמוק מאוד על ילדותו ועל אמו - זה אולי הקטע הנוגע ללב האמיתי בכל המחזה, ויפתח קליין שוקע לתוכו באותה כנות ואמינות שבה הוא מציץ, מחטט, מפטפט ומשתובב. המקרה האחר הוא של ג`ני, העובדת במשרד ומאוהבת בטום. היה ביניהם משהו שהיא ציפתה ממנו לגדולות, אבל היא די נמאסה עליו. היא אולי הדמות השלמה היחידה בכל המחזה ותמר קינן מעצבת את הדמות הבעייתית הזאת במלוא התנופה הדרמטית, תוך הטעמה נבונה של הדגשים קומיים.
בהערת סוגריים אינני יכול שלא להביע תמיהה על העובדה שדווקא מחזה של ניל לאביוט, טוב ככל שיהיה, זוכה אצלנו לסיוע של קרן ציבורית שמטרתה "לקדם הפקות ייחודיות בהפקת אותם מחזות שיימצאו ראויים לכך", כפי שזה מוסבר אי-שם בתכנייה היפה שעיצבו רבקה משולח ואיתמר וקסלר.
אם המחזה ראוי להצגה בתיאטרון הקאמרי שיעלו אותו במסגרת התקציב השוטף. את הסיוע של קרן אתינגר-גילמן יש לשמור להפקות מיוחדות באמת, שלא היו יכולות להתבצע במסגרת התקציב השוטף.
ועם כל הסייגים שלי לאחר מעשה, "שמנה" היא הצגה מצוינת באמת ותענוג לצחוק בה כל הדרך אל הדמעות.
לפרטים נוספים
19/02/2006
:תאריך יצירה
|