|
|
|
 המחזה חיבר סיפורים מתוך 'תריסר רוסי'. כנבוקוב, גם גיבורי הסיפורים הם מהגרים רוסים שעזבו את בתיהם ומכורתם כ'לבנים' שבחרו להימלט מ'האדומים' שהשתלטו על רוסיה במהפכת 1917. דמויות שאולי היו צבעוניות בעברן אבל הפכו לאפורות, נפשות מתות, עקורות ומנותקות מהמולדת. וזה לא בתל אביב, או בנתיבות. אלא דווקא בעיר שלימים חזרה והייתה לעיר פרזות פורחת, העיר שמחברת את כולם יחדיו ושמה ברלין."
|
|
|
|
|
עיבוד סיפוריו של נבוקוב בתיאטרון באר-שבע הוא מתנת חג בימתית מענגת ומרגשת מכל מעלותיו ועוללותיו המרתקים של ולדימיר נבוקוב, כמופיע בראשי הפרקים בחייו בתכניית ההצגה ״בימינו לא יוצאים לדו קרב״, אני בוחר דווקא בפרט אחד החסר בהם – שנת לידתו. היעדרו של נתון זה קסום לא פחות מכל קסמיו כסופר, כחוקר, כמשורר, כאספן פרפרים ומומחה זואולוגי, או כגולה מארצו, כגולה ממקלטיו ועוד נקודות ביוגרפיה שבאה לקיצה במותו לפני 40 שנה, ואשר תקצר היריעה עבורם.
מהגרים בשכונות מצוקה
כאילו בהיעדר ציונה של 1899, שנת לידתו של הסופר ב-22 באפריל והשנה האחרונה של המאה ה-19, יש הסבר לתופעה המיוחדת הזאת ששמה נבוקוב. אולי יש בזאת הסבר אפילו לכך ששלושה מסיפוריו נתנו השראה לצמד הבלתי נלאה - שחר פנקס שכתבה את המחזה והבמאית שיר גולדברג שמצאה את הסיפורים והתרגשה לגלות בהם חוויה אנושית של מהגרים בשכונת מצוקה, בעיר אפורה, בתקופה של שפל כלכלי.
המחזה של פנקס חיבר במלאכת מחשבת סיפורים מתוך ״תריסר רוסי״ - שהוא למעשה אנטולוגיה של 13 סיפורים שהופיעה רק בעברית ב-1994, בהוצאת הספרייה-הקיבוץ המאוחד. המתרגמת והעורכת נילי מירסקי בחרה אותם משלל הסיפורים הקצרים שנכתבו במקורם ברוסית, ופורסמו לראשונה בעיתונים ובכתבי-עת של מהגרים רוסים, בחתימת "ו. סירין" – שם-העט שהשתמש בו נבוקוב בשנים שכתב רוסית עד שהיגר לארצות הברית ב-1940.
"בימינו לא יוצאים לדו-קרב" (צילום: מעיין קאופמן)
כנבוקוב, גם גיבורי הסיפורים הם מהגרים רוסים שעזבו את בתיהם ומכורתם כ״לבנים״ שבחרו להימלט מ״האדומים״ שהשתלטו על רוסיה במהפכת 1917. דמויות שאולי היו צבעוניות בעברן אבל הפכו לאפורות, נפשות מתות, עקורות ומנותקות מהמולדת, רבים מהם מפחדים על חייהם גם בערי המקלט, רבים שנותרו אחרים וזרים לסובבים אותם שהתקשו לקלוט את גל ההגירה, ובעצמם היו במצוקה.
וזה לא בתל אביב, או בנתיבות. לא מוסררה של ירושלים, לא בשועפאט אלא דווקא בעיר שלימים, אחרי תלאות של כוח ומצעדים, ושיגעון גדלות, שריפת ספרים וגזענות, והפגזות וחומה, חזרה והייתה לעיר פרזות פורחת, משאת נפשם של מהגרים מכל עבר, מכל ארץ, מכל תרבות. העיר שמחברת את כולם יחדיו ושמה ברלין.
"בימינו לא יוצאים לדו-קרב" (צילום: מעיין קאופמן)
מגירות של חיי משפחות
המחזה של פנקס, וההצגה הנהדרת של גולדברג - וזו אחת השותפויות העשירות ביותר של השתיים - מדברים בשפתו של הסופר על שמי ברלין האפורים, על בתים וחנויות ורחובות צדדיים של שכונה הרוסה, או שיכון צפוף, ״סנטימטרים בודדים מטבור העיר״, ומאות הבניינים שהם כמגירות שבכל אחת מהן חיה משפחה - ״אותה משפחה״ שאולי יש בה אבא, אולי אמא חולה, אולי בן מובטל או אלים, אולי בורגני ששומר על סגנון חיים אבודים, אולי פקיד מתנשא, אולי אני, אולי את, אולי השכנה ממול.
הסיפורים שחוברו יחדיו בהצגה המענגת והמרגשת מתרחשים במהלכם של כמה ימים, במפגשים מכוונים או אקראיים בין הדמויות השונות, שנעות סביב סיפור מרכזי רומנטי ורוסי להפליא שבו אנטון פטרוביץ' שב יום אחד מנסיעת עבודה מחוץ לעיר ומוצא בביתו את חברו הטוב, ברג, מתלבש בחדר השינה, בזמן שאשתו מתקלחת ושרה בחדר האמבטיה. לאחר טירוף חושים אנטון מתעשת ומזמין את האדון ברג לדו-קרב.
לתוך הסיפור הזה נשלחים זמורותיהם של שלושה סיפורים אפלים: סיפורם של אנטון רומאנטובסקי ואחיו טומאק, הלוקה בשכלו; סיפורם של המורה אנה ואהובה האלים גוסטב הגובה שכר דירה מדיירי בתיו של האדון ברג; והסיפור שבו נבוקוב עצמו נשקף אל קוראיו ואל הקהל בדמותו של פילגראם, סוחר ואספן פרפרים, שקם ועוזב את אשתו ואת בנו קארל ויוצא אל האופק הרחוק, אל הפרפרים, אל הרקיע.
"בימינו לא יוצאים לדו-קרב" (צילום: מעיין קאופמן)
50 כיסאות
את העלילה הזאת העמידה גולדברג על בימת תיאטרון באר-שבע בעזרתם של מעצבים שהיטיבו להיכנס לעולם המיוחד של הסיפורים. מעצב התפאורה אדם קלר מצא פתרון מבריק לתיאור האפרוריות והצפיפות של העיר, ויחד עם התאורה של זיו וולושין יצר את ״הלילות האפורים״ של ברלין, כהנגדה דרמטית מקורית ל״לילות הלבנים״ של סנט פטרבורג.
אבל מתחת לשמי ברלין, על הבמה הריקה, מתרחש נס העיצוב החזותי בדמותם של 50 כיסאות שיוצרים ברגעים הראשונים את סאון הכרך, את אובדן הזהות, את הניתוק, אולי פיתוח הרעיון של ״הכיסאות״ של אז׳ן יונסקו. בהמשך, בהדרגה ובתנועה מרשימה שעיצב אריאל וולף הם הופכים באמצעות השחקנים למגירות-מגורים, משרדים, קרחת יער ועוד מקומות שבהם חייהם ייקראו אל מבחניהם המפתיעים, כשהכיסאות נערמים יחד וסוגרים עליהם, אולי כמו הרעיון של ״החיים הטובים״ מאת סמואל בקט.
והם חיים, האנשים, הנשים, הילדים האלה בתלבושות המדויקות של יהודית אהרון, ובקצב והצלילים של המוזיקה המקדירה של נדבויקינסקי, ובמשחק הנהדר של כל אחד משחקני ההצגה המיוחדת הזו, המצטרפת להישגים המרשימים של התיאטרון הישראלי ובמיוחד זה של תיאטרון באר-שבע.
"בימינו לא יוצאים לדו-קרב" (צילום: מעיין קאופמן)
עשרה שחקנים
מולי שולמן מביא עומק של כאב ואהבה נבגדת בתפקיד הבעל שיוצא לדו קרב, וזהר שטראוס מביא את הציניות הכוחנית של הבורגנות בדמותו של ברג. הניגוד ביניהם במשחקם המצוין הוא אחד ההישגים החשובים של הבימוי.
דוד קיגלר יוצר דמות ייחודית, טראגית, כפילגראם העוזב את ביתו ויוצא כפרפר אל האור שיסנוור אותו. אלירן הרוש מרתק בדמות של גוסטב האלים אבל גם האוהב את אנה, אשתו, בעיצובה הנוגע ללב של זוהר מידן, שמיטיבה לבטא את מסירותה ואהבתה גם ברגעים הקשים. מיכל ויינברג מקסימה כאישה הבוגדנית ומזמרת, ובמיוחד כ״מקהלה״ המלווה את ההתרחשויות השונות.
רון ביטרמן מיטיב לעצב את הזהירות והאחריות של רומאנטובסקי ובעיקר את דאגתו לאחיו הצעיר טומאק, שעלאא דקה מעצב נפלא ובמקוריות את לקותו כשמחת-חיים, שבתמימותה וטבעיותה חורצת גורלות. וכמוהו גם ים אבני כקארל בן העשר שאביו עזב אותו, בבית הספר מציקים לו, ואמו, במשחקה הטראגי המרשים של אדוה עדני, הזועקת את כאב הקיום בתחתית הסולם החברתי.
"בימינו לא יוצאים לדו-קרב" (צילום: מעיין קאופמן)
״בימינו לא יוצאים לדו-קרב״ הוא שם קצת מטעה כשהוא מופיע בישראל שבה ראש הממשלה מנהל שוב ושוב איזה דו-קרב (גם בקשר לאשתו) - אבל אם אתם רוצים לנוח מאלה, להפנות מבט למשהו אחר, ובמקום התיאטרון של הפוליטיקה להתענג על תיאטרון אמנותי - לכו לראות את ההצגה הזאת של תיאטרון באר-שבע. לא תתחרטו.
02/04/2017
:תאריך יצירה
|