מערכה ראשונה בלוס אנג׳לס

תחשבו על ״אחרי שש שנים״, ״הגבעה״, ״בנות״ ו״בנים״, ועל ״אדם״ - ותזהו את שמו של הכוריאוגרף רועי אסף כמי שניצב שם, מוצא בתנועה את הזהות של המקום, של הזמן, של הכלל ובעיקר את זה של היחיד. ב״אדם״ שאל אסף: "דמיינו אדם. זה יכול להיות כל אחד. אם הייתם יכולים לגעת בו פעם אחת, במה הייתם נוגעים?"

ועכשיו תארו לעצמכם שאתם גם עיוורים, ורועי אסף מוליך אתכם כמו את רקדניו מארבע רוחות שמים אל מקום לא נודע, למפגש כפול. הם מציגים את עצמם, והמערכה הראשונה מתחילה לסמן ולאותת, לשדר, להרכיב מצבים ולפרק אותם, מזכירה נשכחות ומוחקת, והישיבה באולם כמו התנועה על הבמה מתקיימת כמסע מיוחד השואף למצוא הארה שתחדור אל מעבר לעיוורון, הטבעי או המתוכנן מראש. עיוורון של תנועה קונקרטית, עיוורון של צפייה מרוכזת.

בנקודה הזאת, ולפני שעוברים לחלקו השני של המפגש, צריך לעשות קפיצה קלה ללוס אנג׳לס, שם לפני שלוש שנים יצר רועי אסף יצירה קצרה, בת 20 דקות, עבור להקת המחול  L.A. Dance Project בניהולו של בנז׳מן מילפייה ( בעלה של נטלי פורטמן ) ובמסגרת קופרודוקציה עם הביאנלה בליון, צרפת. היצירה שנשאה את השם ״שתי מערכות לעיוור״ הגיבה על המפגש של אסף עם לוס אנג׳לס ועם הרקדנים המקומיים ששיתפו פעולה ואת סיפוריהם האישיים, כחומר ליצירה.


שתי מערכות לעיוור (צילום: דגנית ארטמן)

מערכה שניה בתל אביב

שנתיים אחר כך מעמיק אסף את היצירה ההיא בחברת רקדני להקתו בישראל ומגדיל את הנפח שלה ואת רשת הצופנים שהציב ביצירה המקורית הקצרה ובמה שכבר צבר ביצירותיו הקודמות. וכך ״שתי מערכות לעיוור״ מקבלים כיוון חדש, לא רק של תרבות אחרת ושותפי יצירה אחרים, אלא - ואני מודה כי אפילו במפתיע - מהות ייחודית לארץ הזאת, כפי שמתברר בחלק השני.

אל הרקדנים הנפלאים אבשלום לטוכה, אוליביה קורטמסה, ג׳ואל בריי, סרג׳יו דיאז, מדיסון הוק, ענת עוז וקלווין ו , הצטרף בחלק השני השחקן זיו גידרון. הוא ניצב ליד דוכן בקדמת הבמה , ולתוך הפסקול שעד כה נהנה ממוזיקה של Rokkuro ועריכה מוזיקלית של ג׳רמי ברנהיים, גידרון, שהוקפץ לתפקיד ברגע האחרון, החל לשפוך בווירטואוזיות מרתקת זרם של תודעות וביוגרפיות של כל מי שנגע ביצירה, בלוס אנג׳לס ובתל אביב.

ולפתע פתאום כל מה שהיה ״עיוור״ במערכה הראשונה מתחוור, כאילו בפיענוח של כתב ברייל, ועל הבמה מתרחש אזכור תנועתי מרשים של האישיות היצירתית של אסף ושל רקדניו, של שפת התנועה שלו - כולל ציטוט של ״הגבעה״ והבהק של צמד היצירות ״בנות״ ו״בנים״. ובעיקר - החיבור של הטקסטים המילוליים והתנועתיים למקשה אחת של אמירה מהותית עלינו כאן ועכשיו, והכל עם מטען מכובד של הומור.


שתי מערכות לעיוור (צילום: דגנית ארטמן)

אפילוג של תקווה

ככלות היצירה, הזהות של הרקדנים והרקדניות הזכיר לי פסוקים מספר ישעיהו, גרסות שונות לרעיון המופיע בפרק מ׳ פסוק ד: ״שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. ״ פסוק שמייצג את המרקם האנושי הרב לאומי, הפתוח, שנבצר מאתנו לראות, שהיינו כעיוורים.

וזו בעיניי המשמעות והחשיבות שאני מוצא ביצירתו זו של רועי אסף, ולוואי שכך, כמו בתמונת המחול אצלנו, ולמעשה כמעט בכל להקות מחול בעולם, יהיה גם בחיינו כחברה, עם הגר, עם האחר והשונה, עם הנכים והשורדים, שנקבצו ובאו לכאן מרחוק ומקרוב.


שתי מערכות לעיוור (צילום: דגנית ארטמן)