פסטיבלים - "מנון לסקו"

פוצ`יני כתב מוזיקה מסעירה וסוחפת אבל בבית האופרה בחרו להשמיע אותה בליוויית הפקה של בית אופרה פרובינציאלי וזניח מגרמניה.

אהבה או כסף

"מנון לסקו" היא האופרה השלישית של פוצ`יני והראשונה שזיכתה אותו בהצלחה שתאפיין את יצירותיו הגדולות, "לה בוהם" "טוסקה" ו"טורנדוט" הבלתי גמורה. התזמור העשיר מגולל דרמה מלאת יצרים ובביצוע טוב גם נותן לזמרים טובים, ולבמאים עתירי דמיון, הזדמנות להבקיע את חומת העלילה שהיא, לפחות במקרה הזה, די משעממת.

מנון נשלחת למנזר ומבט אחד של האביר דה גרייה מצית בה – וכמובן גם בו – אש. אחיה המלווה אותה מתגלה כסרסור לכל דבר שמוכן למכור את אחותו לכל המרבה במחיר. בהפקה שמועלית באופרה הישראלית יש גם רמז בוטה לגילוי עריות בין השניים.

המתמודדים במכירתה הפומבית הם דה גרייה – שפותח את הערב כשהוא הולך לפני המסך עם ספרון אדום – הרומן שעל פיו נכתבה האופרה - ומצטרף עמו לאסיפה המונית בפונדק כלשהו שאליו תגיע מיד מנון ובעקבותיה גם תרח זקן המשמש כ"גזבר המלכות" (כלומר, שר האוצר), שקונה אותה מידי אחיה. אלא שדה גרייה מצליח לזכות בזיק הדרוש בעיניה של הגברת הצעירה והם בורחים לפריז.

שם היא תעדיף לוותר על אהבתה ואושרה עם דה גרייה ותלך אחרי נטייתה הטבעית לתכשיטים ולעושר ותנהל חיים מפוקפקים כפילגשו של שר האוצר בכלוב האוריינטלי שלו. הופעתו של דה גרייה – בסיוע הבלתי הגיוני של האח – טורפת את הקלפים, ומנון מחליטה לברוח אתו שוב. רק שהפעם היא נתפסת עם כל הזהב והתכשיטים שהיא מחליטה לסלק יחד עמה.

העונש על החטא אכזרי. מנון נשלחת למושבת העונשין באמריקה יחד עם קבוצת זונות שנמאסו על הגברים שנהנו מחסדיהן. דה גרייה מצליח להצטרף למסע, אך במדבר שליד ניו אורלינס הכל בא אל סיומו המלודרמטי: מנון מתייבשת, דה גרייה הולך לחפש מים, מנון מתייסרת, מתחרטת, גוססת, וכאשר אהובה חוזר בידיים ריקות, היא נופחת את נפשה.

איוולת בימתית משמימה

צריך לשכוח מהעלילה ומהטקסט כדי ליהנות מהמוזיקה של פוצ`יני, ובאופרה הישראלית רצוי גם לעצום את העיניים ששבות ונפערות בתדהמה נוכח האיוולת הבימתית המשמימה שייבאו מבית אופרה זניח בזאארברוקן בגרמניה, וב"בימוי" בעל יומרות (ככתוב בתכנייה) אבל נטול נשמה, בתפאורה שרק התאורה של יחיאל אורגל מצילה אותה ממוות.

בשיאיה היצירתיים התפאורה הזאת מציבה שלושה דקלים מוזהבים שענפיהם נראים כמו עלי בננות שמישהו גזר אותם במספריים כדי שייראו דקליים. במערכה האחרונה, השאירו את הפורטל הצרפתי המסוגנן עם תוספת של לשון הנשפכת ממנה כגבנון האמור לסמל את המדבר.

גם התלבושות "התקופתיות" גובלות בחוסר טעם, ובעיקר הן מדגישות כשל אחר של ההפקה בדמות המקהלה של האופרה הישראלית, שלוחצת חזק על עור התוף, ונשותיה מחופשות לגברים, משחקה מאולץ ומגוחך ונוכחותה, בכל אחת משלוש המערכות הראשונות מביכה למדי.

בהעדר במאי להפקה הזאת הזמרים נאלצים להמציא את דמויותיהם, ולהשתמש בקולם כדי לחפות על החסר. לא תמיד זה מצליח. קרלו שיבלי כדה גרייה ניחן בקול גדול וצועק, אבל לא יודע לשחק. סרג`יו בולוניה בתפקיד האח של מנון, משתדל מאוד לשחק ולהפיק קול מגרונו. לעומתם אפשר ליהנות מולדימיר בראון בתפקיד שר האוצר החרמן, למרות שנראה כאילו הוא משחק באופרה של רוסיני, ומפליקס ליבשיץ הצעיר בשלושה תפקידים שהוא מעצב היטב במשחק ובזמרה.

מלדה חודוליי שהרשימה כאן בעבר כסולנית של בית האופרה קירוב (עם "סלומה" ו"מלאך האש") היא בעלת קול מרשים, אבל מנון שלה קרה וחסרת נשמה, אפילו בתמונת הסיום שצריכה איכשהו לרגש.

ובתפקיד הראשי, בהצלחה רבה יחסית, המנצח ניר קברטי שהפיק מתזמורת ראשון לציון צליליים פוצ`יניים יפים, פה ושם בבומבסטיות מיותרת. בזכות קברטי והתזמורת המוזיקה יצאה רק חבולה וניצלה מהרצח השיטתי שזימנה לה ההפקה הזאת.

לפרטים נוספים

בתמונה: מלדה חודוליי