|
|
|
 בסיכומו של דבר ההצגה החדשה היא גם פרויקט וגם הרפתקה, עם קסם וכוח משיכה של אנסמבל אמנותי נדיר בהרכבו וביכולתו להאציל את מלוא הכישרונות שנאספו בו על המחזה של צ׳כוב ועל הבימוי של חנן שניר."
|
|
|
|
|
יש
כוח
משיכה
וקסם
רב
לאנסמבל
הנדיר
שגויס
במסגרת
שיתוף
הפעולה
של
הבימה
והקאמרי
גלות
באי
-
שם
ספק אם יש עוד צורך לעשות מבוא היסטורי למחזה ״שלוש אחיות״ מאת אנטון צ׳כוב, שבמהלך יותר ממאה שנות הצגותיו זכה לביצועים שנחרתו על לוח ההיסטוריה. גם אצלנו, בגרסאות שהועלו במהלך 50 השנים האחרונות, מהן רק שש משמונה (בלי להביא בחשבון את הצגות בתי הספר למשחק) נזכרו בתכניית הגרסה החדשה שעלתה החודש בפרויקט משותף של הבימה והקאמרי.
הפעם מדובר במה שהוגדר מראש כ״אירוע חשוב וייחודי״ שבו הבמאי חנן שניר, שגם תרגם בעזרת רועי חן, ועיבד את המחזה כך שיתאים לרעיון שלו שאת שלוש האחיות ואחיהן, בגילאי 40-20 במקור, יגלמו ליא קניג, גילה אלמגור, יבגניה דודינה ורמי ברוך, אך לא כדמויות בגיל המקורי אלא בהתאמה כלשהי, אפילו מודגשת, לרביעייה היקרה הזאת, וגם לבעלי תפקידים אחרים שגויסו מהיכל-הוותיקים של בימותינו.
אני מודה שפקפקתי מרגע שנמסר על הפרויקט, עד כמה ייתכן מעבר גילאי כזה בייצוג האריג הרעיוני-עלילתי המופלא של צ׳כוב. בה בעת היה לי ברור שהרביעייה הזאת וכל השותפים באנסמבל ימלאו את הבמה באיכות משחק כזו שכל אחד ואחת באנסמבל הגדול ידעו להביא בנפרד או בצירופים שונים בעבר. ביחס לשתי התחושות שלי אני יכול להרגיע כי יש לתוצאה בבימויו של שניר קסם רב וכוח משיכה.
"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
אבל אינני חושב שתפיסת ההצגה בכללותה משכנעת. רק כאשר הבימתיות והאפקטים מפנים את מקומם לצ׳כוב נטו, או אז הבימוי, המשחק, העיצוב בכללותו, נוגעים בעצבים הרגישים של הסיפור האנושי הכואב, כולל ההומור השופע בו: סיפור של גלות באי-שם, התקווה לשוב למוסקבה, השיממון, הצורך באהבה, במשמעות לחיים והאכזבה.
צאנה צאנה הבנות וראנה
במרכז העלילה של המחזה ניצבות שלוש אחיות בנותיו של גנרל - שנפטר בינתיים - אחרי שעקר ממוסקבה אל עיירה קרתנית בפרובינציה הרחוקה. האחות הבכורה אולגה, מורה בבית ספר תיכון לבנות, האחות האמצעית מאשה, נשואה מאז שהייתה בת 18 למורה ללטינית והצעירה, אירינה, שחגיגת יום הולדתה ה-20 פותחת את המחזה, סיימה את לימודי ההוראה אך עובדת בדואר. שלושתן חולמות ״מוסקבה״, בהקיץ בדרך כלל.
עמן גר גם אחיהן אנדריי, שאמור לקבל משרת פרופסור, במוסקבה כמובן, אך נשבר תחת אהבתו להימורים וגם לנטשה, צעירה מקומית שהיא מושא ללעג האחיות והסביבה כ״פשוטה במעמדה וגסה בהתנהגותה״. אחרי שהיא נישאת לאנדריי היא גם מצליחה להראות להן מי בסופו של דבר השליט בבית. רק את שני ילדיה שייוולדו בהמשך היא אוהבת, ויש לה מאהב, ראש המועצה, המרעיף עליה בגלוי את חסדיו.
את העלילה הזאת מלווה צ׳כוב בהופעת גדוד שמפקדו ורשינין הכיר את המשפחה, והיה סגנו של הגנרל. סיפורו האישי נוגע ללב, אך עיקר נוכחותו במקום משמשת את צ׳כוב להפנות זרקור קודר מאוד אל האחות האמצעית מאשה, אל שיממון נישואיה ואמהותה, ואל קמילתה. התאהבותה בוורשינין והפרידה הנכפית הם משיאי המחזה, כמו גירושה מהבית של המשרתת הזקנה, ובעיקר הסיום הטראגי לסיפורה הקשר של אירנה הצעירה עם הברון טוזנבאך, הפורש מהצבא כדי להיות עובד במפעל בהתאם לרעיונותיה.
"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
שנות ה-50 במאה ה-20
הבעיה בגרסה של חנן שניר מתחילה בהחלטה להציב את המחזה בשנות ה-50 של המאה העשרים, אך תוך התעלמות מוחלטת ממציאות החיים בברית המועצות של אותם ימים. ולא רק משום שאין אחוזות, משרתים, או ברונים. צ׳כוב כתב את מחזותיו לא רק כתמונת מצב אנושי אלא גם מתוך ראייה או ציפייה של תהליכים חברתיים עתידיים.
כעבור יובל שנים לטוב ולרע הרעיונות של צ׳כוב כבר התבררו לפחות בחלקם כמציאות, אך בברית המועצות של שנות ה-50 היו כמה תוספות: דיקטטורה (ולא של הפרולטריון), טרור, משפטי ראווה ועוד. אבל בהצגה הזאת לא הייתה אפילו תמונת חובה של סטלין כמנהג העת החשוכה ההיא.
אלי גורנשטיין וגילה אלמגור ב"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
אחד ההסברים של שניר בראיון המופיע בתכניה לקביעת תקופת ההצגה כשנות ה-50 ההן, הוא ש״בשנות ה-50 היה מהפך גדול בדרך החשיבה של אנשים. תחת השלטון הסובייטי העבודה הייתה ערך עליון.״ זה היה נכון אז ככל שהדבר נוגע להטפה המרקסיסטית-לניניסטית. זה היה נכון אז כתירוץ לכפייה ולקומונות ולמחנות עבודה. אבל רק בתעמולה המפלגתית זה היה תכלית הקיום, המשמעות והאושר של האדם.
יש רק הסבר אחד הגיוני להחלטה להציב את העלילה ״כעבור 50 שנה״ - וזה, כמובן הליהוק המיוחד של ההצגה, שמייצג את הרעיון שעניין את שניר: ״לדעת מה היה קורה אילו המחזה היה מתרחש כ-50 שנה מאוחר יותר. כששלוש האחיות ואחיהן כבר מבוגרים יותר. האם עדיין הייתה בליבם הכמיהה הזאת לחזור למוסקבה? האם השאלות הקיומיות של טעם החיים, של הסבל האנושי, של חיי השעמום וחוסר התכלית בפרובינציה עדיין מעסיקות אותן?״
עם זאת, העיבוד של שניר לא שינה באמת את הכמיהה הישנה נושנה של האחיות, לא מצא מענה אחר לחייהן, לא עיצב להן דרכי חשיבה אחרות מאלה של צ׳כוב, וכתמיד הבימוי שלו מצטיין בעיצוב הייחוד הנפשי של המשחק.
יגאל שדה ויבגניה דודינה ב"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
שלוש אחיות, אחות ״אחרת״
התוצאה היא שגם ליא קניג-שטולפר כאחות הבכירה אולגה, וגם גילה אלמגור-אגמון כאחות האמצעית מאשה, הביאו לתפקידיהן מטענים של רגש וניסיון שניתן בהחלט לראות בהם את ה״50שנה מאוחר יותר״ שעליו מדבר שניר.
קניג אמנם מבליטה במערכה הראשונה חיוניות רעננה, אבל בהמשך היא מתמקדת נפלא בכאב, באין האונים מול גיסתה, ובאהבה הגדולה לאחיותיה. אלמגור מעצבת מהרגע הראשון את השיממון האדיש של מאשה, ומיד את ההתנערות שלה לתוך תקוות אהבה, בתמונה עוצמתית במיוחד, ועד השקיעה מחדש אל תהום האין-ברירה.
הוותק הזה אינו חל על יבגניה דודינה, כאחות הצעירה אירנה. אבל גם וותק של כמעט 30 שנה מספיק לה, כשבמערכה הראשונה היא ״כמעט״ בת 20, עירנית, נמרצת, רעננה, וגם בהמשך, עד השיא המצמית של משחקה במערכה הרביעית, היא איננה מנסה להזקין את נוכחותה.
רמי ברוך ומאיה מעוז ב"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
כך גם ליהוקה של מאיה מעוז המצוינת בתפקיד המיוחד של הגיסה נטשה, על משבצת ה״אחרת״ במשפחה המעונה. זהו תפקיד שאפשר לדמותו לחזיז אש השב וניתז ומצית את הבמה במשחקה הנמרץ של מעוז, המנצלת את מלוא יכולותיה לעצב טפשונת צעירה וילדותית שחושפת מלתעות וטפרים מילוליים, עד שיאים היסטריים מרתקים.
להבדיל משתיהן, ובפועל מכל שאר השחקנים ״הצעירים״, בלטה ההחלטה להזקין ולהכריס את רמי ברוך בתפקיד האח אנדריי. ברוך נפלא, גם כשהוא מגוחך בביטוי התאהבותו בנטאשה הצעירה ממנו, בהעמדת הפנים שהוא מעריץ את התנהלותה השתלטנית, ונוגע ללב בכאב שלו על האמת של חולשתו, כמהמר, כממשכן את בית המשפחה, וככנוע לאשה המפלצת.
ותיקים מרגשים וצעירים נלהבים
את השחקנים הוותיקים האחרים לא היה צריך להזקין בצורה מלאכותית כי גם במקור תפקידיהם מבוגרים מהשאר. אלי גורנשטיין היה ורשינין טבעי, ללא התייחסות ממשית לחלוף השנים (למעט אזכור קיומן של נכדות) והיה במיטבו כאשר התייחס אל סיפור הסבל שלו עם אשתו; דב רייזר מדויק לכל אורך ההצגה בצייקנות שלו, ומכאיב במסירותו למאשה, ובעיניים שנפקחות לאטן לראות את סבלה.
אלי גורנשטיין ועזרא דגן ב"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
עזרא דגן היה חיוני, צ׳כובי מובהק, כרופא הצבאי שהוא בגדר ״הדוד הטוב״ של המשפחה, תוסס ומתסיס, פה ושם מטופש; שלמה וישינסקי הביא את משב הרוח הקומי המוכר בתפקיד השליח החירש של ראש המועצה; ואחרונה ומרגשת דבורה קידר, הוותיקה מכולם כמשרתת הזקנה שמתעוררת נפלא לחיים נוחים במערכה המסיימת.
״הגווארדיה הצעירה״ באנסמבל הביאה עמה ברק והתלהבות מהצירופים שנוצרו. יגאל שדה היה פילוסופי ורומנטי ובעיקר שרמנטי כטוזנבאך, המאוהב באירנה ונרצע לרעיונותיה המהפכניים כנגד המתחרה שלו, סוליוני, בגילומו המבריק של עודד ליאופולד שהיטיב לעצב את הציניות המעצבנת יחד עם הגבריות הנדחית. טל וייס וזיו קליר השלימו יפה את נציגות הצבא.
עודד ליאופולד ב"שלוש אחיות" (צילום: ז'ראר אלון)
קבוצה צבאית חשובה לא פחות - ולמעשה אף יותר מכל נציגי הצבא שאמור היה להיות ״אדום״ - הייתה התזמורת הצבאית שנוכחותה המסיבית בניהולו המוזיקלי של יוסי בן נון פלשה מהאולם אל הבמה והתרפקה על מארשים ועל שירי תנועות הנוער שהגיעו הנה מרוסיה הישנה. כמעט מחזמר. עם נאמברים בתנועה שעיצבה מירי לזר ובדרכים שונות של השתעשעות מוזיקלית מוגברת שנראתה מלאכותית בעליל, או גם מיותרת.
ואחרונה וטובה וראויה לשבחים היא התפאורה - וגם התלבושות - שבעיצובה החכם של פולינה אדמוב ובסיועו הנאמן של מאיר אלון מעצב התאורה, היטיבו לבטא את חלוף העתים, בשינויים משמעותיים ממערכה למערכה, עד למה שנותר ברביעית וייצג נפלא את הריק שנותר שם ככלות הכל.
בסיכומו של דבר ההצגה החדשה של ״שלוש אחיות״ היא גם פרויקט וגם הרפתקה, עם קסם וכוח משיכה של אנסמבל אמנותי נדיר בהרכבו וביכולתו להאציל את מלוא הכשרונות שנאספו בו על המחזה של צ׳כוב ועל הבימוי של שניר.
13/04/2017
:תאריך יצירה
|