אקדמות לאמיתות

האידיאל הגדול ביותר במערכת האנושית איננו בנמצא. אבד אי שם במערכות הגלקסיה של האמונה, המחשבה, המציאות, האור והצל האוניברסליים. זאת כמובן פילוסופיה אלטרנטיבית ואין צורך להתעמק בה, גם אם למישהו נדמה שהיא נטועה עמוק במשהו. אבל האמת היא שהיא נכתבת בשביל המאמר הזה על הצגה ששמה ״אידיאליזם״ ובלי חשבון של אמת ושקר. כמו בהרבה מחזות והצגות תיאטרון. רוצים - תאמינו, לא תרצו - תשכחו מזה.

אבל כשמזמינים קהל להצגה ששמה אידיאליזם נוצרת ציפייה למשהו מסוים, ערטילאי ככל שיהיה, שיעסוק ויבחן ויעורר מחשבה. על אידיאליזם, ברור. על ההתייחסות - בתצוגה או בדיון - למושג הזה, שככל שמדברים בו הוא מוסג לאחור אל אפלטון במשל המערה, או קרוב יותר אל קאנט. או אל חבר שלי ששאלתי אותו מה זה אידיאליזם.

״אני לא יודע״, אמר, ״האם זה רעיון רגולטיבי או הלך רוח שאדם מחזיק בו… או רציונליזציה אישית או חברתית לשקעים או חסכים מהעבר שלנו?״ ומה זה אידיאל, הקשיתי, ״תמונה שנותנת תפיסת עולם סגורה מושלמת, או פשוט 'הפסל של דוד'…״ 

״הציפייה מאידיאליסט, שהוא הביטוי של אידיאליזם בבן אנוש, שבעצמו ינהג כפי שהוא מצפה מהחברה: לפעול על פי האתיקה של התפיסות שהוא מייצג. וברור שגם בחייו הפרטיים. מנקודת המבט של אידיאליזם הוא אינו יכול להיות פוליטיקאי, אך מנקודת מבט אנושית, של השאיפה לכוח, ברור שזה יכול להיות. וזה הפרדוקס. 



אידיאליזם, אסף פריינטא ומירב גרובר (צילום: אורלי דניאלי)

אקדמות לשקרים

זה במידה רבה הנושא הרעיוני, לא העלילתי, של המחזה ״אידיאליזם״ מאת יגאל זקס המועלה בתיאטרון תמונע בבימויו. הוא נכתב לפני כשנתיים והונח בצד עד שהמציאות הלא אלטרנטיבית בארה״ב ובישראל, ואולי בעוד כמה מדינות אידיאליסטיות עלק, העירה אותו מתרדמתו ונראה למחברו כיפה וכראוי להלבישו מחלצות ולהציגו לראווה. מחזאי, במאי, אידיאליסט. עוסק בחומרים כשהוא מאמין שהם אמת, אבל יודע שהם שקר.

זה עולם התיאטרון, שבו מחזאים, במאים, השחקנים הם הפוליטיקאים שמוטל עליהם להיות אמנות, כלומר לשקר כדי לשרוד ואולי גם כדי לשלוט, אם יגיעו לעמדות הנכונות. זה עולם שבו השחקנים האידיאליסטיים רוצים להאמין במה שהם עושים. הם מספרים על תחושות, על קשר אישי, הם מפנטזים על מעמקים. והם יודעים: התפקיד הוא האמת, שהיא השקר שלהם. 

את כל זה מצליח זקס לארוז בתוך מחזה שיש בו סקס, פוליטיקה, תיאטרון, סיוטי עבר, תקוות לעתיד ועוד סדרה מלאה של אשליות הדדיות או אישיות של חמשת ״גיבורי״ האידיאליזם המדומה שהם משחקים בו. כל אחד מהם והבלוף האידיאלי שלו. 

עלילת המחזה מביאה מפגש של חמש דמויות שהקשר ביניהן בונה את הכוורת הרוחשת של ההצגה: זאב בן יאיר, מניפולטור תקשורתי שרמנטי או אנטיפטי לפי הטעם של המתבוננ/ת ועשיר שמטיף לאידיאליזם חברתי ואישי. שרון אלכסנדר מגלם אותו בכל הזוויות הנדרשות.

עזר כנגדו - בשני המובנים של שני מרכיבי המושג המקולל הזה - היא מור, בעלת פיק-אפ בר, שמתכננת פיגוע קל בדמותו של בן יאיר. מירב גרובר מעצבת בגמישות רבה דמות במיצוי ממוקד הנע בין תום מדומה, לציניות (המכסה על קדירת הכאב), תחמון מתקדם, וכמו היריב-האהוב היא מניפולטורית, שרמנטית בדרך כלל, מרתיעה בחלק השני.

לשם נקמה האמיתית/מדומה היא מסתייעת במיקי, במאי דרמה שנכשל ומחפש הצלחה בסרט תעודה שיחשוף את האמת/שקר של בן יאיר. אודי פרסי מיטיב לעצב את האינות שלו במערכת שנבנית עבור הסרט שלו. בתאל משיאן מצוינת כנטלי, אשתו של מיקי, יפה, וכנדרש בתיאור על ידי המחזאי היא מביא כישרון וניראות אידיאליסטיים. הגלגל החמישי בעגלה הזאת הוא סטס, טכנאי מצלמות והקלטות ביטחון, שאסף פריינטא מעשיר את דמותו באישיות שקל מאוד לאהוב. 

אידיאליזם, בת אל משיאן ואודי פרסי (צילום: אורלי דניאלי)

הצצה למשחקי זוגות

לכאורה הכל ברור במתרחש ביניהם ומתקבל על הדעת, אך במבחן הרעיוני והמסר שלו ייתכן שההחלטה הראשונה של זקס להניח למחזה הייתה נכונה לא רק לשעתה אלא גם משהתפתה להעלותו. ולא משום שהמחזה אינו טוב או בשל, אלא משום שהוא כשלעצמו וככתיבתו נצרך להתבוננות מרוחקת, ובעיקר מהפיתוי לראות בו מין נבואה, או סיוט, שקמים והופכים למציאות. אבל כשם שאין מציאות אחת, כשם שאין אמת אחת, ברור שגם אין שקר אחד.

וזו אכן הקביעה המחזאית של זקס, שאין שקר אחד, והיא החוזקה של המחזה שכתב. היא האידיאליזם המובנה בתוך המערכת הסבוכה, הנשענת על משחקי זוגות זוגיות שמתנהלים לכל אורך המחזה כמין השוואה או משוואה המתנייעת על פסים מקבילים. כמו בתיבת נוח, וכל אחד מהם בעל משמעות. חמש דמויות וכל אחת מהן שותפה בזוגיות, אחת או שתיים ואפילו בארבע!

זקס עיצב את ההצגה באולם החנייה הגדול בתמונע בעזרת העיצוב של החלל והתלבושות על ידי דפנה פרץ, תאורה של יעקב סליב מדויקת למקומות של ההתרחשויות השונות, ווידיאו מצוין של עופר הררי. הקהל יושב על הבמה, בעוד המשחק מתרחש על המדרגות שבהצגות הרגילות מוצבים עליהן מושבי הקהל. והנה כבר התהפכו להן היוצרות - והאמת נחשפה כשקר, וכמובן גם להפך.



אידיאליזם, אודי פרסי ומירב גרובר (צילום: אורלי דניאלי)


אל תוך הקהל נשלחת לשון אדומה - בימת מופעי הנשים שבעלת הבר מזמנת אותן לגברים. הבימה נראית כחור המפתחות בדלתות פנימיות בבית. אפשר, ובהחלט מזמין, להציץ דרכם אל ה״הצגה״ שמעבר לדלת. וכשהרעיון המשותף לכולם הוא חשיפה של האחר או האני, הצופה כבר נדרך ומחפש תמורה.  

התמורה היא כמובן ש״אידיאליזם״ היא הצגה עם מחזה מעורר מחשבה במהלכה ואחריה, ועם בימוי ומשחק של אנסמבל מצוין המגלם את בני-הזוג הלא אידיאליסטיים של חיינו - אמת ושקר.