מתוך הפחד

שאלתי במילון מה היא שנאה, ומצאתי כי מבחינה דקדוקית זה שם עצם, מין נקבה, ומבחינה התוכן זו מילה המתארת רגש שלילי, דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון. השנאה קשורה לעתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות, וגורמת לרצון להתרחק ממושא השנאה. לעתים קיים רצון לפגוע, להרוס ואף להשמיד אותו.

השנאה היא הגיבורה של ״שתמות אמן״ מופע תיאטרון-מחול יצרי של אביגיל רובין ויואב ברתל שכבשו את הלב ביצירתם הנפלאה ״יאבל׳ק״ שזכתה בפרס ההצגה הטובה של פסטיבל עכו 2015. בהתראה מקדימה להעלאתה פרסמו השניים את ההודעה כי ״אחרי שעשינו את ״יאבל׳ק״ על הפחד, הבנו שאנחנו חייבים ללכת לאחת התוצאות האיומות שלו: השנאה.״

עלילת המופע מתחילה כאשר מאיר בן עמי, מנהלו הזמני של סטודיו למשחק, מזמין לשיחה בפני תלמידי הסטודיו את אחד הבוגרים המפעימים, אבנר סיטין, שעקר לפני עשור לברלין. שם התקבל כיוצר משמעותי, פיתח שיטה של עבודה בתיאטרון, דרמטורגיה ומשחק המבוססת על שנאה, ואף כתב ספר שכותרתו ״שנאה, אנרגיה מתכלה ליצירה דרמטית״.

מהר מאוד מתברר כי היענותו של סיטין לבוא למפגש עם המורה שלו באה מתוך רצון לנקום בו, לקעקע את מעמדו, תוך הדגשה חוזרת ונשנית על היותו מנהל-זמני. שורשי השנאה שלו אינם ברורים אך נראה כי בעוד המורה העריץ את כישורי תלמידו, זה דווקא סבל מנוכחותו או אישיותו המשתקת ומהפחד מפניו נולדה בו אותה שנאה. 

יצא שעשינו על עצמנו

במסגרת הריאיון מעלה היוצר הצעיר תרגיל בימוי מיוחד שנועד להדגים את הרעיון שלו, המופיע בספרו, ש"השנאה משמשת בעירה פנימית, זמינה, עם עוצמות משתנות, שעצם הפעלתה אצל השחקן, בסנכרון עם מצבה של הדמות, יצית ביצוע שמכלה את עצמו ואת הצופים באירוע חד פעמי ובלתי ניתן לשחזור".

התרגיל, בהשתתפותם של חמישה ״תלמידים״, כולל תמונה מרתקת שכל כולה תיאטרון-מחול, ללא מילים, המתארת את הטבעתו של מציל בבריכת השחייה של קיבוץ, שאחת הבנות התאהבה בו. החבר שלה, קצין בצה״ל, שמגלה את העניין ההדדי בינה למציל, מגיע עם שני חיילים לשים קץ לרומן המתחרה. 

התמונה הבאה כעבור עשר שנים חושפת את הקשר בין ההטבעה לבין המנהל הזמני של הסטודיו: הוא אביו של המת, והוא דואג להנצחתו בכל דרך אפשרית. לשם כך הוא מגייס תרומות, וכאשר הוא מבקש להוסיף הנצחה בבריכה הוא מעורר נגדו חברי קיבוץ, ופותח תיבת פנדורה של שנאה.

אפשר לתהות על נקודות רבות בעלילה אך בסיכומה היא נראית כמשל משוכלל למדי לחברה שבה השנאה הפכה לתחליף זמין לכל ביטוי אנושי, החל מ״בוקר טוב״ וכלה ב״שלום״. משל למערכת שכל כולה הפכה לטוקבק תחרותי של ביטויי שנאה, שבהם ״שתמות אמן״ הוא אולי הקל ביותר. אתם הרי יודעים. וכדברי ברתל ״חשבתי שנעשה משהו על שונאים, על כל מיני חארות שמתסיסים, מפלגים. יצא שעשינו על עצמנו.״ ולא, לא בהקשר למה שנמצא בתחומי האמנות שלהם. 

אבל האמנות שלהם, בניגוד למה שגיבור היצירה מטיף לו, נובעת מאהבה ולא משנאה. לא עצמית, לא לאחר ולא בטיח. זו אמנות שמתבוננת בנושא שהיא מטפלת בו בעין חודרת, ומפענחת בו אורות וצללים, זוויות ומעגלים. היא חופרת ומעלה אל פני השטח את ההרגשה שמאחורי כל זה מסתתרת אנושיות חמה, כואבת או מאושרת, שהשנאה שנקווית בחגווי הסלעים שלה היא מגן מפני הפגעים הצפויים.



שתמות אמן (צילום: אורי רובינשטיין)

צריך אהבה לשנאה

ואת האנושיות הזו הם הפנימו לתוך היצירה המרתקת באמצעות המשתתפים בהקמתה, החל במאור צבר שעיצב את החלל והתלבושות, ויחד עם סבטלנה ליבשיץ ומעצב התאורה עומר שיזף יצרו בריכת שחייה שהיא שכיית חמדה בימתית, שאת מימיה העמוקים והמסוכנים כתב עידן שמעוני במוזיקה הנהדרת שלו.

אך בעיקר אלה המבצעים של משל-השנאה והאהבה שמבצבצת בעדה ובראשם שמעון מימרן כמנהל הזמני של הסטודיו, שמצליח להביא גם הערצה, גם ביקורת וגם אהבה לתלמיד הבועט בו, ובמיוחד את הכאב של מי שאיבד את היקר לו מכל - את בנו. כנגדו יואב ברתל משעשע ומפחיד כתלמיד הקם על רבו באקט מחושב.

ובעיקר אלה הם חמשת הרקדנים-שחקנים ששוחים את התנועה היפה והטבעית שיצרה עמם אביגיל רובין: שחר נץ מרגש כמציל המתאהב, ונאבק על אהבתו ביבשה ובמים ״על החיים ועל המוות״. עדי פז כנאהבת מצדיקה בהחלט את המשיכה אליה ומעצבת יפה את הפלרטטנות שלה, ואת ההכרה באחריותה לטביעתו של המציל. 



שתמות אמן (צילום: אורי רובינשטיין)

דרור לדרר, תמיר ממיס ועומר עוזיאל כקצין ושני חייליו יוצרים נפלא תמונה גברית-צבאית מאיימת. כל החמישה מבריקים כשהם מגלמים את חברי מזכירות הקיבוץ הדנים בהנצחת המבוקשת על ידי אביו. 

בסיכומה, ״שתמות אמן״ היא יצירה בימתית שמצליחה לחבר שני קווי עלילה המוליכים למסקנה המפתיעה שצריך אהבה כדי לשנוא. או להפך.