כתב אשמה אנושי

הרומן של אשכול נבו ״שלוש קומות״ (2013) בנוי כסדרת מונולוגים שלכאורה עצמאיים, אם כמה הצצות הדדיות, ועם חיבור מאגד של מיקום וזמן למחאת האוהלים מלפני שש שנים. המחזאית דפנה אנגל-מחרז יצרה מחזה משפחתי מהמונולוג של דבורה, הדיירת בקומה השלישית, שהיא שופטת בדימוס, אלמנה שברומן המקורי הנמען להגיגיה המוקלטים הוא בעלה המנוח, והדמות המרכזית בהם הוא הבן הסורר שניתק קשריו עמם.

מבחינות רבות אפשר לומר שאנגל-מחרז הצליחה ליצור מחזה שיש בו גם דרמה אנושית של אם המגלה ממרום מעמדה את כשלונה האימהי, וגם כתב אשמה של ארד, הבן הזועק את הזנחת הוריו. היא משתמשת ברקע החברתי כזרז לשני אלה, אם כי דווקא בתחום הזה ולמרות הצבעוניות שהיא מביאה לבמה, הקשר נראה יותר כפנס המאיר לדבורה את מחשבותיה ובהמשך נהיה שולי מבחינה דרמטורגית ובנאמנות למקור אין בו ואפילו ברמז בשורה חברתית.


הקומה השלישית (צילום: כפיר בולוטין)

הפתרון הדרמטורגי המוצלח, גם אם הוא מעט מאולץ, במעבר מהמונולוג למחזה הוא ב״החייאת״ דמותו של מיכאל  הבעל המת, שצץ ודי במפגיע בכל הזדמנות, מכתיב, מעיר, כועס ואוהב - בהחלט אוהב - את אלמנתו - במהלכים המזכירים את הבעל המת של דונה פלור של ז׳ורז׳ אמאדו. בסופו של המחזה, ברור, הוא יגיע אל קצה דרכו האוהבת והיא אל המנוחה הטובה מנוכחותו.

פחות מוצלחת, אם בעלת היגיון, היא התפתחות העלילה ובעיקר זו שעוסקת ביחסי האם והבן. אינני מתכוון לחשוף את הפרטים, אך אסתפק בכך שבדרך אל הקתרזיס יש הטעיות נרמזות או רמזים מטעים - כאילו אנחנו במחזה חצי בלשי - או דרמה משפחתית עם סוד. כאילו נשכח הלקח הדרמטורגי ממחזות כמו ״אדיפוס״ או ״מקבת״ שבהם הכל מוכר וידוע מראש, ומה שמפעיל אותם הוא ה״איך זה קורה״, ומה קורה לדמויות כשהעלילה מתפתחת.
  
הצגה עשויה בכיף 

למרבה המזל, בהצגה החדשה של תיאטרון בית ליסין העלילה נישאת על גבה של יונה אליאן-קשת במשחק מבריק כשופטת בדימוס מוקדם המעמידה את עצמה למשפט מחמיר ככל שהעדויות מצטברות. היא זוכה לשותפות בימתית משמעותית במשחקו המרגש של אילן דר כבעל המת-החי-מאוד, שמצליח להיות לה עד הגנה שמתבררת כמרשיעה למדי.   


הקומה השלישית (צילום: כפיר בולוטין)

השותף השלישי הוא יורם טולדנו בתפקיד מומחה תקשורת שבא לייעץ לצעירי המחאה, מזדהה עמם, ובדרכו להתאהב בשופטת נופל לתוך בור דרמטורגי אישי שהופך משמעותי מאוד. טולדנו אמפטי וסימפטי ובעיקר שופע חום אנושי, ואת זה קשה תחילה למצוא במשחקו הנפלא של השותף הרביעי, אור בן מלך בתפקיד הבן שניתק עצמו ממלכודת השיפוט של הוריו. הוא אמנם מתחיל במשחק אלים מאוד אך מבעד לסדקים ובהדרגה בוקע במשחקו כאב רב. 

ברקע לכל אלה חוגגים את מחאת האוהלים שלומי טפיארו,יפעת מאור, דניאל מייזלר, אנה סנגר, אביב פנקס, ישראל קוג׳ינסקי, מעיין רחמים ואבי סרוסי. הם זועמים, משמיעים סיסמאות ונהנים מאוד מפלפלים ממולאים של השופטת וממקלחת משותפת ומפתיעה. 



הקומה השלישית (צילום: כפיר בולוטין)

ואם שמתם לב לא ציינתי מי ביים את הצוות המצוין הזה, וזו הפתעתה הגדולה של ההצגה הזו: העבודה הטובה נעשתה על ידי מאיה ניצן ואלה ניקוליבסקי, שתי במאיות צעירות, בעבודת הבימוי הראשונה שלהן בתיאטרון המקצועי. גם התפאורן, שי אהרון, הוא פנים חדשות ומבטיחות. עפרה קונפינו הלבישה, זיו וולושין האיר, עמית זמיר התניע את השחקנים, ורועי ירקוני עשה להם מוזיקה. 

הם, המחזאית והשחקנים עשו הכל בכיף גדול וזה בהחלט מה שנזקף לזכות ההצגה הזאת.

לרכישת כרטיסים