|
|
|
 'ונצואלה' של אוהד נהרין היא יצירה שאפשר היה להסתפק בתיאור המתרחש בה לפרטים. חיכיתי זמן רב עד שכל אלה נעלמו אל תוך המערכת התבונית-רגשית כדי לראות את שלמותה בשיא יופייה והישגה. תחתמו על עצומה שתוחזר 'ונצואלה' זו במהרה, ולכו לראותה פעם ועוד פעם ועוד…"
|
|
|
|
|
יצירתו הגדולה החדשה של אוהד נהרין ספוגה בתודעה על שורשי התנועה האנושית במסילתה
תחכום מרהיב
אף פעם אין מקום להיות מופתע כאשר באים אל יצירה חדשה של אוהד נהרין. הסיבה לכך בפשטותה היא שהוא אינו יושב בכורסא והוגה רעיונות שמיועדים להפתיע. הייתי אומר שההפך מזה הוא הנכון. הוא איננו יושב לרגע בשום מקום שבו מצוי גופו, והוא אינו הוגה רעיונות במצב של נינוחות מנטלית. גם כשהוא מוציא אלינו יצירה חדשה הוא יודע, ומודה, שלמחרת היא תהיה עוד יותר חדשה. זה דינה של יצירה בימתית, שבכל ערב שהיא עולה היא אחרת.
והפעם ב״ונצואלה״ שלו הוא מתמודד עם ה״אחרוּת״ הזאת בתוך כדי היווצרותה, מחלקה הראשון אל חלקה האחר, זה שאנו מכנים אותו (בטעות לשונית מקובלת) בתואר ״השני״. אבל אין שניוּת ביצירה הזאת של נהרין, גם אם בתחכום מרהיב הוא פיצל את להקת בת שבע כך שמי שנושאים את תנועתו בחלק האחד יהיו המציצים אל חבריהם בחלק האחר. וזה בעצם התיאור הטכני המתבקש למה שקורה בשני השלמים המהווים חלקים של שלם, משמעותי ושלם יותר.
ונצואלה (צילום: אסקף)
מהות הרעיון של נהרין ביצירה הזאת היא העמדת הצופים בה במצב של עמידה בין שתי חזיתות. עליהם לבחור מהר התייחסות לחזית הראשונה, לקרבות התנועה שהיו בה - לא, לא ממש קרבות אלא רק כדימוי - ליפי הרקדנים והרקדניות שנחשפו בה בעירום - לא של גופם אלא של תנועתם - ולמה שנראה להם כ״סיפור״ שהוא מספר לרקדניו ולקהלם גם יחד. וזה מבריק ומרגש ובנוי לתלפיות. אך לא כאבני לגו - תופעה מוכרת של יוצרים שקודם כל קובעים מבנה מדויק ואינם מניחים לתנועה ולגוף הרוקד לעצב אותם.
כי אצל נהרין גם האנסמבל וגם הסולנים - ותיקים וחדשים - הם השורשים שמצמיחים את העץ שלו. הוא משקה אותם בחזרות, הוא חופר להם גומות, הוא מעטר אותן כאדריכל גנים יפני באבני חצץ בוהקות, וסוחף אותם אל משהו שפה ושם מזכיר איך מחול נולד, איך עם נולד - וכן, בהחלט גם איך העץ יכול להתמוטט ולהיעקר.
ונצואלה (צילום: אסקף)
קריאת הגבר הפוליטי
ואז בא החלק האחר, שנדמה כאילו נועד לאתגר את הצופה למצוא את ההבדלים. ואמנם ישנם כאלה, לעתים כה זעירים שהוא חש בקיומם אך ספק אם יתפנה לאתרם כי הנה כבר באים השינויים האחרים - בראשם כמובן חילופי הקבוצות. המציצים הפכו לנושאי התנועה הממוחדשת או משודרגת או מוצפת חיוניות שונה, ואלה שהיו במרכז בחלק האחד הם המציצים של החלק האחר, שהוא שני כי אין שלישי - למרות שבהחלט אפשר לומר כי מי שיראה את המופע פעמיים יקבל ארבעה חלקים, וכל אחד מהם בהרכב אנושי שונה גם אם הוא נראה כזהה.
ומפתיע עד כמה דווקא המרחב הפרוץ הזה של יצירה מול יצירה בתוך אותה יצירה הוא שמעניק לה את כוחה המיוחד, הוא שמוליך את הצופים אל החוויה, שהיא רגשית עם פסקול של מקסים ואראט בייעוץ של נדב ברנע, ואסתטית בתלבושות של ארי נקמורה ובתאורה הבלתי נגמרת של אבי יונה בואנו (במבי). האסתטיקה החיצונית היא פועל יוצא של הפנימית - כמו זו של השורשים העתיקים הבוקעים בשדרות ובמדרכות.
אך בעיקר מתוך החוויות האלה קמה ועולה חוויה מנטלית, שכלתנית, מניפה דגלים, מחייכת אליהם בהתחלה, נדהמת מהם בהמשך. וברגע אחד קטן של זעקה - קירות האולם כמזדעזעים מהזעקה המפתיעה מפי רקדנית, שהיא קריאת הגבר הפוליטי הישראלי שאינו עובר לסדר היום על המתרחש בלול שלו. משהו חייב לזוז, כמאמר הפזמון הידוע.
ונצואלה (צילום: אסקיף)
״ונצואלה״ של אוהד נהרין היא יצירה שאפשר היה להסתפק בתיאור המתרחש בה לפרטים. חיכיתי זמן רב עד שכל אלה נעלמו אל תוך המערכת התבונית-רגשית כדי לראות את שלמותה בשיא יופייה והישגה. תחתמו על עצומה שתוחזר ״ונצואלה״ זו במהרה, ולכו לראותה פעם ועוד פעם ועוד…
14/06/2017
:תאריך יצירה
|