פסטיבלים - שליחותו של הממונה

הפסיון של א.ב.יהושע ואלדד לידור הגיע בשל ומרתק מסמינר הקיבוצים אל הקאמרי

מירושלים אל רוסיה ובחזרה

ב-2004 יצא לאור בספריה החדשה הרומן הנפלא ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״ מאת א.ב. יהושע. הרומן, שיהושע הגדיר אותו כפסיון בשלושה חלקים, נכתב בעקבות הפיגוע בהר הצופים ב-2002, שביו קרבנותיו הייתה ידידה קרובה של יהושע ורעיייתו.

הספר זכה להצלחה, תורגם לשפות רבות ונבחר על-ידי המגזין האמריקני Publisher's Weekly לאחד מ-15 ספרי העלילה הטובים ביותר לשנת 2006, וה-New York Times כלל אותו בין 100 הספרים הראויים-לציון של השנה.

השלב הבא היה ב-2010 עם יציאת סרטו של ערן ריקליס על-פי הספר, שזכה בפרסי אופיר לסרט העלילתי, התסריט והבימוי, וייצג את ישראל בקטגוריית הסרט הזר של פרסי האקדמיה לקולנוע בארה״ב, האוסקר. הסרט זכה בפרסי אופיר בארבע קטגוריות נוספות, ביניהן התסריט והבימוי.

השלב הבא היה אמור להתרחש בתיאטרון הקאמרי, כפי שסיפר לאתר הבמה איציק ויינגרטן, במאי ההצגה והדרמטורג של המחזה שא.ב. יהושע כתב: ״הקאמרי פנו אליי שאביים… עשינו קריאה וכולי, והתחושה שלהם הייתה שזה לא מפוצח מכל הבחינות, והם הניחו לזה.״

אבל יהושע לא ויתר והעניק את המחזה לויינגרטן, ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, שעם שותפיו ותלמידיו, שהיו בסוף שנת לימודיהם לפני שנתיים, העמיד הצגה מושקעת ומרשימה. ההפקה נענתה לרעיון המקורי של יהושע, הרואה ביצירתו את ״רוח הפסיון״ הדתי של ימי הביניים, וכל הדמויות נעדרות שם פרטי או שם משפחה, זולת שמה של של הגיבורה הראשית, יוליה רגאייב, שנרצחה בפיגוע שהוא נקודת המוצא של העלילה והמסע שתעבור מירושלים אל ערבות רוסיה.

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש זראר אלון.jpg

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש (צילום: ז'ראר אלון)

האחריות הציבורית והמוסרית

עתה, ולאחר ההצלחה שהמחזה וההצגה נחלו בסמינר, הגיע ההכרה שויינגרטן אכן הצליח לפצח את סוד הרומן והמחזה של יהושע, ומן הראוי להחיות אותו בהצגה שתשלב את תלמידיו עם שחקני התיאטרון הוותיקים שיקבלו לידיהם את תפקידי המבוגרים. בנקודה הזאת אפשר לומר שאת התום שנשב בהפקה המקורית תפס השכלול המקצועי שהעמיק את חוויית המסע של עלילת הרומן וההצגה על פיו. בגילוי נאות אציין שבמקביל ובהתאמה להחייאת ההצגה אני מחיה את מאמר הביקורת שכתבתי בשעתה.

מסע ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״ נולד כתוצאה ממאמר של כתב נלהב במקומון ירושלמי שמקבל הדלפה מחדר המתים על גופתה של אישה אלמונית שנהרגה בפיגוע שהיה כמה ימים לפני כן, והרמז היחיד לזהותה הוא תלוש משכורת קרוע וטבול בדמה המעיד על כך שעבדה במאפייה ידועה. הסיפור, העתיד להתפרסם כמצביע על חוסר אנושיות של בעל המאפייה, מתפתח לכתב אשמה כנגד הממונה על משאבי אנוש שלא ידע כלל מי היא, וגם לא שפוטרה, והמשיכה לקבל שכר.

הכפרה שבעל המאפייה מוצא היא בשיגור הנרצחת - שבינתיים זוהתה בשמה ובפרטיה - בחזרה אל כפר הולדתה, שם חיים אמה הזקנה והבן שלה שלא הצליח להיקלט בארץ וחזר לכפר. את ארון המתים שלה, הוא מחליט, ילווה הממונה, וימסור אותה למשפחתה. יחד אתו יוצא למסע, ומתעד אותו, העיתונאי שחשף את הקשר בינה לבין המאפייה.

בתכניית ההצגה כותב א.ב. יהושע כי ״המנוע העיקרי של הרומן… הוא בדינמיקה ובסימון הגבולות בין האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת על מוסדות המדינה לבין האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת על היחיד, אם זה יחיד ממש, או אם זה מוסד או מפעל פרטי גדול - המאפייה שבה למשל עובדת יוליה רגאייב כעובדת ניקיון חסרת זכויות.״

במהלך הנפשי והמוסרי שעובר הממונה ״הוא מבין בתהליך פנימי עמוק״ את אחריות המפעל, את אחריותו שלו, ״עד להבנה עמוקה מה הייתה משיכתה של האישה הזאת לירושלים, ולכן למה הוא צריך לקחת אחריות אישית ולהחזיר אותה לפי בקשת אמה הזקנה חזרה לעיר ׳ששייכת לכולם׳.״

זו גם ההבנה של התכתבות המחזה עם הפסיון הדתי הנוצרי - בהיות האישה, כפי שמתברר בסוף, צליינית שהגיעה לירושלים, לטבול בקדושת העיר שגם לפי התפיסה היהודית היא מקור ההבשורה המונותאיסטית האוניברסלית.

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש (צילום: ז'ראר אלון)

אורטוריה-אופראית

יתר על כן, יהושע מצביע על כך שהמחזה נבנה גם במתכונת המזכירה את הטרגדיה היוונית, שבה הדמויות מנהלות דיאלוגים עם מקהלות המאתגרות אותן, כפי שזה מוטעם בבימוי של ויינגרטן ובעיקר באמצעות המוזיקה המקורית והעיבודים של אלדד לידור, שיוצרים תחושה מיידית של אורטוריה-אופראית.

לידור כתב מוזיקה עשירה, ועיבד אותה בשפעת גוונים, עם ניחוחות ירושלמיים, בהתייחסות לחוויות מסע, או למשבי רוחות ושלג בערבות הקפואות. המנהל המוזיקלי של ההפקה הממוחדשת, נדב רובינשטיין, גם ליווה חי את זמרת המקהלות.

תרומה משמעותית לבימוי ולמבנה האורטורי העניקה מעצבת התפאורה פרידה שהם, שיצרה זירה של ארונות משרדיים, מגירות ומדפים, שיוצרים את דימויי המאפייה, משרדים, ביתו של בעל המפעל, ומרתף של מתקן צבאיח סודי במדינה הסיבירית. ברקע הושיבו את בעל המפעל כאלוהים, וממנו גם הגיחה רוחה של הנרצחת.

האפקט העיצובי קיבל העצמה באמצעות התאורה המרחבית והנקודתית שיצר מאיר אלון לכל תמונה ומיקום, והאסתטיקה העיצובית הובלטה באמצעות עיצוב התלבושות הלבנות על ידי ארנה ברנט שמעוני. את התנועה המעודנת של תמונות המקהלה או יחידים, כמו רוחה של הנרצחת, עיצבה טליה בק.

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש (צילום: ז'ראר אלון)

שחקנים שותפי-יצירה

מיכה סלקטר הביא לתפקיד הממונה על משאבי אנוש מידה מדודדה היטב של אנושיות המתעוררת לאטה, תוך כדי מאבק אישי שלו כנגד גרושתו, שאותה גילמה בנחישות יפה אנסטסיה פיין. עד היציאה למסע, סלקטר הדגיש יפה את הפער שעליו הצביע יהושע בהקדמה, ומרגע שהממונה מצא עצמו לכוד ברשת כך גם סלקטר פיתח את משחקו וחשף את התחנה האמיתית שאליה הוליך המסע - נפשו שלו.

נדב אסולין, כעיתונאי המזוהה בכינוי ״הנחש״, היה מצוין, חד וציני כנדרש לתפקיד של ״עזר כנגד״ וכמייצג מצוין של המוסר ההפוך לכאורה או למעשה של עיתונאות, שמריחה סיפור ורק כשהיא נקלעת למעמקיו יכולה גם למצות את רוחו.

מימין: מיכה סלקטר ונדב אסולין (צילום: ז'ראר אלון)

אוהד שחר הוזקן מדי באיפור (לטעמי) כבעל המפעל, ועיצב דמות מלאה שגם בנקודותהגיחוךשבה היא תבונית ואנושית מתחת למסכה הנוקשה. שמחה ברבירו היה נוגע ללב במבוכתו של מפקח העבודה במפעל שנתן עינו בייחודה של עובדת הניקיון. הלנה ירלובה מילאה חיוניות את תפקיד קונסולית-הכבוד של ישראל שמתמצאת מצוין בטפסים ובהליכים המקומיים ועל אף הכבוד - סמכויות אין לה. לאה שלנגר הביאה נוכחות דתית כאמה של הנרצחת בפיגוע, ותובעת להחזירה לעיר הקודש.

ובעיקר, ויינגרטן שב ונהנה כבתחילה מכשרונם, התלהבותם ושותפות-היצירה של השחקנים, שהמשיכו בהצגה הזאת את הישגיהם המקוריים. מהם נותרו בהצגה מושיקו ששון כפתולוג וכאיש המקהלה, ליאור לב כיוליה רגאייב וערן לחמן הנוגע ללב כבנה.

בלט בעיקר הראל ליסמן כראש המקהלה ובשלל דמויות שגילם, בהם גם כחרדי המאוהב אף הוא בנוכרייה, וכרביעיית בנותיו גנבו קצת את ההצגה נהר קורן, ענבל רז, עמית סידי וסוזאנה פפיאן. רפאל עבאס, שהיה העיתונאי בסמינר, נקלט היטב במקהלה.

מימין: אנסטסיה פיין. משמאל: אוהד שחר (צילום: ז'ראר אלון)

בסיכומה ההצגה של א.ב. יהושע, איציק ויינגרטן ואלדד לידור, ושותפי היצירה שלהם, המעצבים הוותיקים, השחקנים של הקאמרי יחד עם השחקנים הצעירים, הצליחה לבטא בנאמנות ובהתלהבות את רוח הפסיון שיהושע יצר לפני יותר מעשור, ואת האקטואליה שלו בכל הנוגע לגר ולאלמוני החיים עמנו.